מן הכתיב חסר הניקוד אל הכתיב המלא התקני

מאת: רונית גדיש

מתוך אקדם 61

לפני כשנה פרסמה האקדמיה את כללי הכתיב המלא החדשים – כשבעים שנים לאחר שפורסמו לראשונה כללי הכתיב של ועד הלשון.

כמעט שלושה עשורים עסק ועד הלשון בסוגיית הכתיב עד אשר גיבש לבסוף את כללי הכתיב חסר הניקוד שפורסמו בתשרי תש"ח, והם הבסיס לכתיב המלא שקבעה האקדמיה לאחרונה.

שאלה שלא הייתה עליה מחלוקת בקרב חברי ועד הלשון היא עצם החשיבות של הסדרת הכתיב. כך התבטא בעניין זה דוד ילין שהיה מראשי המדברים בשאלת הכתיב:

[…] חושב הנני כי כל חפץ בתחית לשוננו יודה כי אי אפשר לחשבה בתור שלמה בתכלית השלמות כל זמן שאין לה כתיב קבוע ושכל הכותבים בה כותבים מלה איש איש כחפצו, בדבר כזה אין ותורים בשום לשון, ורק אנו אשר שפתנו היתה עד כה 'לא חיה ולא מתה', יכלה להתקים באפן כזה מבלי שישימו גם המדקדקים לבם לענין הזה בכבד ראש הראוי לו (מתוך "מכתב חוזר" מאת מרכז אגודת המורים בא"י, תרס"ח).

אכן הכתיב העברי עד לתקופתנו היה חופשי למדי וללא כללים. כל מי שייטול לידיו ספר שנדפס במחצית הראשונה של המאה העשרים, ובוודאי ספרים מוקדמים יותר, יראה מייד שאין שום עקיבות בכתיבה. כך למשל אנחנו מוצאים כתיבים מלאים וחסרים בעמוד הראשון של 'תמול שלשום' מאת ש"י עגנון: "העליה השניה", "מחורבנה", "ולהבנות", "כנוה ברכה", "בפירות", "רנה", "וניהנים", "כפליים", "שבציבור", "הכסא", "הקרן הקיימת", "ביקש", "כיון".

השאלה שהתחבטו בה קודם כול הייתה איזה כתיב לנקוט: את הכתיב הדקדוקי או את הכתיב המלא. בראשית הדרך ניסו לדבוק בכתיב הדקדוקי, כלומר הכתיב "המוכן לניקוד", ואפשר למצוא אותו למשל ב'זכרונות ועד הלשון'. לשאלה זו מעניינים דבריו של ח"נ ביאליק בוויכוח. הוא סבר כי "צריך להשליט בכל ספרותנו כתיב חסר עם ניקוד", ורק "לשם הכשרה מדעית של הנוער צריך לתת לו בכתות העליונות את הכתיב המלא" (לשוננו ג [תרצ"א], עמ' 77). אבל עם הזמן נטתה הכף לעבר הכתיב חסר הניקוד, ולא נותר אלא לקבוע כללים מתי מוסיפים וי"וים ויו"דים ומתי מכפילים אותן.

את ההקדמה לכללי ועד הלשון סיים זאב בן־חיים – שהיה מזכיר הוועד – במילים האלה:

ועד הלשון מקווה, שאם יקפידו המורים, הסופרים וקהל המשכילים לקיים את כללי הכתיב האלה, יתגבש כעבור שנים ניסיון רב, שיאפשר לחזור לבחון אותם ולשפרם.

עם הקמת האקדמיה חשבו מייסדיה שהגיעה העת לרפורמה מרחיקת לכת: יש לפתור אחת ולתמיד את סוגיית סימון התנועות בכתיבה העברית השוטפת. הצעה של ועדת הכתיב של האקדמיה בראשית שנות השישים לקבוע חמישה סימנים לתנועות ובהם שני סימנים חדשים לתנועות a ו־e ברצף הכתיבה עוררה סערה ציבורית וביקורת עזה, ונגנזה. בסופו של דבר נאלצה האקדמיה להסתפק באימוץ הכללים שקבע ועד הלשון.

את הכללים האלה אימצו במידה רבה גם ההוצאות לאור ועורכי הלשון. עם זאת כמה מן הכתיבים שנדרשו לפי הכללים האלה עוררו קשיים. בראשם הכלל שלפיו תנועת o שסימנה בניקוד קמץ קטן לא תיכתב בווי"ו (דוגמת חכמה, עצמה). כלל בעייתי אחר היה הכלל שאין כותבים יו"ד לציון תנועתi  לפני דגש חזק בצורות נוטות אם בצורת היסוד אין תנועת i (דוגמת המילים לעִתים, אִתה, לִבי). כמו כן במילים מסוימות גברה מסורת הכתיבה מימים ימימה ורבים כתבו אותן שלא לפי הכללים, כגון שיער, פירות.

ועדת הדקדוק של האקדמיה בחנה את הכללים הקיימים מחדש, וסברה שיש לעדכן את שני הכללים הנזכרים ולמלא בהם את הכתיב, ואף הציעה להוציא מן הכללים כמה מילים לפי נוהג הכתיבה הרווח, וכך אומנם התקבל במליאת האקדמיה. שתי גישות קיצוניות שעלו בדיונים נדחו: הצעה למילוי הכתיב באופן גורף (דוגמת מועומד, מיכתב) נדחתה כדי שלא לזעזע את הרגלי הכתיב יתר על המידה. הדעה שיש להימנע מקביעת כללי כתיב בבחינת 'כל הכותב הישר בעיניו יכתוב' הייתה דעת מיעוט, ורוב חברי האקדמיה דבקו בגישה שיש חשיבות לאחידות בתמונת המילה העברית.

עם פרסום הכללים החדשים ניתן להם השם "כללי הכתיב המלא" (במקום השם הקודם "כללי הכתיב חסר הניקוד"). רבים ראו בהם שינוי של סדרי בראשית, וסברו שהם פוגעים בקדושת הכתיב העברי. חלק מן המבקרים לא היו מודעים לקיומם של הכללים הקודמים, וסברו שהכתיב הנכון הוא הכתיב הדקדוקי. אחרים, בעיקר עורכי לשון, התנגדו לשינויים בגלל עצם היותם שינויים.

נראה שלכל המתקשים להתרגל לכתיבים החדשים יפים דבריו של חבר ועד הלשון פרופ' דוד צבי בנעט על ההצעה לכתוב מילים כמו לִבִּי, לְעִתִּים ביו"ד (הצעה שבסופו של דבר לא התקבלה בוועד הלשון, אך התקבלה עתה):

אודה ולא אבוש כי ליבי יכני בפעם הראשונה והשניה בכתבי את המלה ביו"ד אחרי הלמד, אבל אין זה אלא עניין של הרגל, ולאחר זמן מה יפעל ליבי כשורה בהישנות המקרה (לשוננו יב [תש"ד], עמ' 212).

הכללים החדשים התפרסמו באתר האקדמיה מייד עם קבלתם ופורסמו גם בחוברת מיוחדת עם כללי הפיסוק וכללי התעתיק.