ניפַּח וניפֵּחַ – הפתח הגנובה במערכת הפועל

לפי החלטת האקדמיה, בצורות העבר, העתיד, הציווי ושם הפועל אפשר לנקד את ע’ הפועל שלפני העיצור הגרוני בפתח כגון שִׂמַּח, יִתְמַהְמַהּ, ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה כגון שִׂמֵּחַ, יִתְמַהְמֵהַּ. אם כן שתי הצורות נִפַּח ונִפֵּחַ – תקניות הן.

* * *

אחד מקווי הלשון המיוחדים לעברית הטברנית,[1] הוא שכאשר העיצורים הגרוניים (ה, ח, ע) הם ההגה האחרון במילה חייבת לבוא לפניהם תנועת פתח או קמץ. לפיכך במילים כגון שָׁכַח, יִגְבַּהּ, נִשְׁמָע או מְשֻׁבָּח אין כל בעיה. לעומת זאת במקרים שתנועה אחרת באה לפני העיצור הגרוני, כמו במילים רוּח, שִׂיח, גָּבִיע ואֱלוֹהּ, ציינו בעלי המסורה כי – לפי הגייתם – נוספת לפני העיצור הגרוני תנועת העזר a (פתח), למשל רו ַח, וכך נשמר הכלל האמור. מאחר שתנועת העזר חסרת אות, היא קרויה פתח גנובה – כלומר פתח של אות “גנובה”. בשל בעיות טכניות בדפוס, הפתח מודפס בדרך כלל מתחת לאות כשאר סימני הניקוד, אך כאמור הוא אמור להיות תמיד הגוי לפני העיצור הגרוני – לא רק במילה כגון הִצְלִיחַ, אלא גם במילים המסתיימות בעי”ן ובה”א, כגון הִשְׁמִיעַ, הִגְבִּיהַּ. בכך שונה הגיית צורות הזכר האלה מהגיית צורות הנקבה, כגון הִצְלִיחָה, הִשְׁמִיעָה, הִגְבִּיהָה, שבהן התנועה האחרונה (קמץ) נהגית לאחר העיצור הגרוני.

גם כאשר התנועה שלפני העיצור הגרוני היא צירי (e), פתח גנובה בין הצירי לעיצור הגרוני היא פתרון אפשרי, לדוגמה שׁוֹמֵעַ, כָּמֵהַּ, שִׂמֵּחַ, יְשַׂמֵּחַ, לְהִשְׁתַּגֵּעַ. אך במקרה הזה ישנו פתרון נוסף: אפשר שבמקום הצירי יבוא פתח, למשל יִפָּתַח, לְהִפָּתַח, שִׂמַּח, יְשַׂמַּח, עֲלֵה וְהַצְלַח.

הן במקרא הן בעברית ימינו אפשר להצביע על העדפת דרך זו או דרך זו בחלק מן המקרים. הרי דוגמאות:

א. צורות הפסק במקרא מנוקדות בפתח גנובה. כך למשל צורת ההפסק יִגָּרֵעַ שבכתוב “וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ” (במדבר לו, ג) לעומת צורת ההקשר יִגָּרַע בכתוב “לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן” (במדבר כז, ד). כך גם “לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה’ וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ” (שמות ה, ב) בהפסק, לעומת “וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה: אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם” (שמות ח, כד) בהקשר.

ב. הצורות בפתח גנובה רגילות גם בבינוני (הווה), כגון שָׂבֵעַ, אוֹרֵחַ, מְשַׂמֵּחַ, מִתְמַהְמֵהַּ, אבל בנסמך פתח במקום הצירי: שְֹבַע־(ימים/רצון) ואף רוֹקַע־(הארץ).

ג. בציווי רגילות הצורות בלי פתח גנובה, כגון “שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר” (שמות ז, טז ועוד), “קַח אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הַמַּצּוֹת וְהַנַּח אֶל הַסֶּלַע הַלָּז” (שופטים ו, כ).

ד. גם בעברית ימינו נוכל במקרים מסוימים לדבר על העדפות: למשל שבשם הפועל של בניין פיעל והתפעל מועדפות הצורות בפתח גנובה: לְשַׁלֵּחַ (במקרא גם לְשַׁלַּח), לְקַרְטֵעַ, לְהִשְׁתַּגֵּעַ; אבל בבניין נפעל מועדפות דווקא הצורות בלי פתח גנובה: לְהִפָּתַח (במקרא בהפסק לְהִפָּתֵחַ), לְהִשָּׁמַע.

כשבאה האקדמיה להכריע בסוגיה התלבטו חבריה בין שתי אפשרויות: (א) כלל פשוט הקובע כי לרוב מותרות שתי הדרכים; (ב) כלל מורכב יותר שינסה להגדיר בכל בניין ובניין ובכל זמן וזמן מהי הדרך הנכונה או המועדפת – על פי המקורות ועל פי הנוהג בעברית החדשה. חסרונה ויתרונה של כל אחת מן האפשרויות ברור: הראשונה פשוטה ומקילה על הזיכרון, אך יש בה כדי להתיר צורות שמעולם לא שימשו בפועל, כגון יִמָּנֵעַ או לְנַפַּח. לעומת זאת השנייה מכבידה על הזיכרון, אך יש בכוחה להיות מדויקת יותר ולעלות בקנה אחד עם המצוי במקורות או עם הצורות המשמשות בפי דוברי העברית בת ימינו.

ההכרעה נפלה על האפשרות הראשונה, ולפיה מותרות שתי הדרכים בכל הזמנים, למעט בבינוני.
את שלבי גיבוש ההחלטה תוכלו למצוא בזיכרונות האקדמיה: בשנת תשמ”ה התקבלה החלטה ראשונה בעניין זה (ישיבה קעד-קעה, עמ’ 127), וזו הורחבה בשנת תשנ”ז (ישיבה רל, עמ’ 46) ובשנת תשנ”ח (ישיבה רלז, עמ’ 163).

* * *

מעשה בחמישה בלונים

שנים קודם לכן כתבה מרים רות את ספרהּ “מעשה בחמישה בלונים”. רון, הילד בעל הבלון הצהוב, מבקש בסיפור מאביו: “אַבָּא – נַפֵּחַ אֶת הַבָּלוֹן הַצָּהֹב!” ומתואר שהאב נענה: “אַבָּא נִפַּח אֶת הַבָּלוֹן… נִפַּח… וְנִפַּח…” צורת הציווי ניתנת כאן בפתח גנובה אך לא כן צורת העבר. לוּ הייתה הסופרת דבקה בלשון המקרא, צורת הציווי נַפַּח הייתה מתאימה יותר (אם כי לצד בַּלַּע, רַתַּח, שַׁלַּח וְשַׂמַּח יש במקרא גם שַׂמֵּחַ בתהלים פו, ד), אך כאמור גם נַפַּח וגם נַפֵּחַ, גם נִפַּח וגם נִפֵּחַ טובות לשמש בעברית החדשה.

שַׂמֵּחַ תשמח

אחת הברכות בשבע ברכות הנישואין היא ברכת “שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח”. הצורה הראשונה איננה ציווי כי אם מקור מוחלט. המבנה של צורת מקור מוחלט בליווי פועל מאותו השורש ומאותו הבניין מאפיין את לשון המקרא (כגון הָלוֹךְ הָלְכוּ, שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ, בָּרֵךְ אֲבָרֵךְ), והפתח הגנובה משמשת במקור המוחלט במקרא גם בשורש זה (שַׂמֵּחַ שִׂמְּחָהוּ – ירמיהו כ, טו) וגם בשורשים אחרים (לדוגמה: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח).

_________________________

[1]  העברית הטברנית היא העברית שנהגה בעיר טבריה במחצית השנייה של האלף הראשון לספירה. עברית זו היא המשתקפת בניקוד המקרא המוכר לנו (נוסח המסורה).