הסרח העודף
מהו ה’סרח’ שבביטוי “הסרח העודף”?
ראשית נציין כי הדרך התקנית להגות את הביטוי היא סֶרַח עוֹדֵ֫ף – המילה עודף נהגית במלרע (ולא “סֶרַח עֹ֫דֶף” במלעיל).
סֶרַח היא מילה עתיקה, מן התנ”ך, ומשמעה חלק של דבר המשתרע ונגרר על הקרקע. זה גם משמעו של הפועל המקראי סָרַח – השתרע, נגרר.[1]
המשמעות היא לאו דווקא שלילית. יחזקאל הנביא מושל משל: “…וַיְהִי לְגֶפֶן סֹרַחַת שִׁפְלַת קוֹמָה” (יז, ו) – ‘גפן סורחת’ היא גפן המשתרעת ושולחת שלוחות, כראוי לגפן משובחת. המילה סֶרַח עצמה מקורה בהוראות הבנייה של המשכן: מַקּיפים אותו ביריעות של עור עיזים, את שתי היריעות הקיצוניות מחברים בקרסים של נחושת, ובבד העודף מכסים את אחורי האוהל; ובלשון ספר שמות: “…וְסֶרַח הָעֹדֵף בִּירִיעֹת הָאֹהֶל – חֲצִי הַיְרִיעָה הָעֹדֶפֶת תִּסְרַח עַל אֲחֹרֵי הַמִּשְׁכָּן” (כו, יב). הינה כאן מובא הביטוי עצמו, ומוסבר מייד: “חצי היריעה העודפת תסרח”. הבד העודף הוא סרח, ומכאן ‘הסרח העוֹדֵ֫ף’.
בעברית החדשה התחדשה המילה עֹ֫דֶף (במלעיל, על משקל צֹרֶךְ) במשמעות ‘מה שנשאר’. עֹ֫דֶף (בלי ניקוד: עודף) הוא שם עצם, ואין לו ולשם התואר עוֹדֵ֫ף אלא השורש המשותף והמשמעות הכללית של השורש. אבל מאחר שאצלנו שכיח שם העצם החדש עֹ֫דֶף יותר מן הצורה עוֹדֵ֫ף (צורת הבינוני של הפועל עָדַף), נשתבש בפי דוברים רבים הסרח העוֹדֵ֫ף, והיה ל”סרח העֹ֫דֶף”.
אם כן נכון לומר עֹ֫דֶף ממאה שקלים, עֹ֫דֶף משקל ועֹ֫דֶף מרץ, אבל הסרח העוֹדֵ֫ף.
__________________________
[1] פועל זה אינו קשור בגיזרונו לפועל סָרַח במשמעות ‘הסריח’, ‘התקלקל’, ‘חטא’.
* שודר לראשונה ברשת ב’ של קול ישראל בפינה ״רגע של עברית״.
