Share on FacebookTweet about this on TwitterEmail to someonePrint this page

זורה חול וזורע אור

אפשר לזרות חול, אך לא "לזרוע חול", אפשר לזרוע אור אך לא "לזרות אור".

לזרוע אור: "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק" (תהלים צז, יא), ורש"י מסביר: "זריעה ממש מוכנת לצמוח לו", כלומר כאילו זורעים זרעי אור שבכוחם לצמוח. הביטוי המקורי הוא אפוא: לזרוע אור.

לזרות חול: הפועל 'לזרות' מוכר לנו מלשון התנ"ך, ושם משמעו לפזר גרגירים קטנים או אבקה: כשירד משה מהר סיני וגילה את מעשה העגל, השליך את לוחות הברית ואת העגל שרף. וכך כתוב שם: "וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל… וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם" (שמות לב כ). משה זרה את האפר, ומכאן בלשון ימינו: לזרות חול, בעיקר בעיניים, ולזרות מלח על הפצעים.

"לבי פצוע ואַת זורה מלח על פצעי" – שָׂם מנדלי מוכר ספרים בפי אחת מגיבורות סיפורו "בימים ההם".

מקור הבלבול בין 'לזרוע' ו'לזרות' הוא הדמיון ביניהם גם בצליל וגם במשמעות, ולכן הם מתערבים זה בזה. ראוי לציין כי חילופים ביניהם אפשר למצוא כבר בתנ"ך: הנביא זכריה אומר בנבואתו על יהודה: "וְאֶזְרָעֵם בָּעַמִּים",  ואילו יחזקאל אומר: "לְהָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹת אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת".

עם זאת אנחנו נבחין ונאמר: לזרות חול ולזרוע אור.

* שודר לראשונה ברשת ב של קול ישראל בפינה ״רגע של עברית״.