כינרת

הבָּנוֹת הנקראות כִּנֶּרֶת קרויות כמובן על שם הימה הצפונית, המכונה במקרא יָם־כִּנֶּרֶת (במדבר לד, יא; יהושע יג, כז), יָם כִּנְרוֹת (יהושע יב, ג) או סתם כִּנֶּרֶת (דברים ג, יז). צורת הרבים כִּנְרוֹת היא כנראה שם האזור (יהושע יא, ב; מלכים א טו, כ).[1]

כינרת היה גם שמה של עיר מבצר כנענית בנחלת שבט נפתלי (יהושע יט, לה), ונראה שהעיר היא שהעניקה לימה את שמה[2] – כפי שהעניקה לה בסוף ימי הבית השני העיר טבריה את השם ים טבריה או ימהּ של טבריה.[3]

פירוש השם הכנעני הקדום אינו ברור, אך ייתכן שיש קשר בינו לשם האל כנר, שנמצא ברשימות אלים מן העיר אוגרית (עיר ששכנה לחוף הים התיכון בסוריה של היום).[4] רבים קושרים בין הכינרת לכלי הנגינה כינור, אך טיב הקשר איננו ברור – האם על שום צורתה של הימה? ושמא שם האל הוא הקשור ביסודו לכלי הנגינה?

חז”ל התלבטו אף הם בשאלת מקור שמה של הימה, וכך אנו קוראים בבבלי מגילה ו ע”א:

כנרת זו גניסר. ולמה נקרא שמה כנרת? משום דממתקא פירותיה ככינרא.[5]

מהו כינרא? מילה ארמית זו מתפרשת בשתי דרכים בערך כִּנר ב”ספר הערוך”, שהוא מילון למילים קשות בתלמודים ובמדרשים שכתב במאה ה־11 נתן בן יחיאל מרומי. לפי הפירוש הראשון כינרא הוא פרי. גידול כינרים באזור הכינרת נזכר גם בתלמוד הירושלמי: “והערבה עד ים כִנְרֹת – מעתה שני גיניסריות היו, או לא היו אלא שני אבטוניות [=ערים עצמאיות] כגון בית־ירח וצינבריי שהן מגדלות כינרים” (מגילה ע, א). על זיהויו של פרי זה נחלקו החוקרים; ולפי אחת ההצעות מדובר בשיזף, עץ הגדל גם בסביבת הכינרת (ואומנם בילקוט הצמחים שפרסם ועד הלשון העברית בשנת תר”ץ, 1930, נקבע השם כִּנָּר לצד צֶאֱלִים תמורת אחד מסוגי השיזף).[6]

לפי הפירוש השני כינרא הוא כינור, כלי מיתרים קדום.[7] שמו משותף לרבות מן השפות השמיות, ובהן אכדית, אוגריתית וארמית, אך ייתכן שמקורו בהודו. הוא נזכר במקרא עשרות פעמים לצד כלים אחרים, ובהם נבל, תוף, חליל, מצלתיים וחצוצרות. דוד ניגן בו, והוא מכלי הנגינה החשובים שבהם ניגנו במקדש. לפי יוסף בן מתתיהו היו לו עשרה מיתרים (לעומת שנים עשר לנבל), וניגנו בו במַפרט. אם כן לפי פירוש זה דומה המתיקות שממתיקה הכינרת את פירותיה לקולו הערב של הכינור.

____________________________

[1]  לניקוד צורת הרבים ולהגייתה ראו את דבריו של ניסן ברגגרין בלשוננו לעם כד, ה (תשל”ג), עמ’ 119–121 (= לשוננו לעם לד, ה [תשמ”ג], עמ’ 149–151).

[2]  השם מופיע גם ברשימות מצריות של ערי ארץ ישראל מאמצע האלף השני לפנה”ס. תאורטית אפשר לחשוב גם על מעבר השם בכיוון ההפוך – מן  הימה אל שם העיר המרכזית השוכנת לחופיה.

[3]  העיר טבריה נוסדה בשנת 20 לסה”נ ונקראה על שם הקיסר הרומי טיבּריוס. מימי הבית השני ידועים גם השמות ים גינוסר (או גיניסר או גניסרת) וים הגליל (למשל בברית החדשה).

[4]  זאת דעת החוקר יִרקוּ (A. Jirku). יישובים שונים נקראו על שם אלים ואלות. כך למשל שמות מקומות רבים פותחים ברכיב בַּעַל (האל הכנעני), וישנם אף היישובים בַּעֲלָה, בַּעֲלָת (צורות הנקבה של בעל). גם שמות אנשים יסודם בשמות אלים, כגון מרדכי, הקשור ככל הנראה לשם האל הבבלי מְרֹדָךְ (הנזכר בירמיהו נ, ב).

[5]  פירוש ד”ממתקא פירותיה” אולי ‘שמוסיפה מתיקות לפירותיה’. זאת הגרסה הניתנת במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית. מכתבי יד ומדפוסי הבבלי מוכרות גרסאות אחרות, כגון “כינרת זו גינוסר. ולמה נקרא שמה כינרת? דמתיקי פירהא כקלא דכינרי” – כלומר שפירותיה מתוקים או שפרייה מתוק כקול של כינור(ות).

[6] היה מי שהציע שכינר זה אינו אלא הקינרס, המוכר מספרות חז”ל למן המשנה (למשל כלאיים ה, ח; בימינו ארטישוק), אך פרי זה איננו מתוק.

[7] לפירוש זה יש חיזוק מן הנוסח המובא בהערה 5: “דמתיקי פירהא כקלא דכינרי“.