על דלות הלשון והשפעתה על השיח

אקדם 60, תשע"ח (2018)

עשרים שנה אני מנחה סדנאות כתיבה. בתוך כך אני זוכה להכיר אנשים בגילים שונים, אנשים בעלי ניסיונות חיים שונים, שדבר אחד יחיד משותף להם – יש להם סיפור או סיפורים שהם משתוקקים לספר.

למה אנשים רוצים לספר סיפורים? אין על כך תשובה אחת. ככלל הייתי אומרת שבכוח המילים אנחנו מנסים להבין משהו, ליצור סדר כלשהו בתוהו ובוהו של הקיום. דרך הספרות אנחנו יוצרים משמעות, ודרכה יוצרים גם קשר עם אחרים: מנסים להבין את הזולת, ומקווים שאם רק נספר היטב — הזולת ייטיב להבין אותנו.

אני כאמור מלמדת ובכיתותיי אני פוגשת רבים שדלות לשון מונעת מהם לעשות את הדבר שהם משתוקקים לעשות. הם רוצים לספר — לספר משהו — אבל לשונם דלה ופגומה ומעלה רק סיפור דל. הם רוצים לתאר את הייחודי, האישי, הפנימי, אבל מתוך הדלות עולות בעיקר קלישאות:
צירופים שחוקים שלמדו מהטלוויזיה או מהפייסבוק.

מדי שבוע אני פוגשת אנשים שמבקשים בכנות גדולה לחקור עולם ונפש, אלא שחסרים להם כלים מילוליים שמאפשרים חקירה משמעותית. שוב ושוב אני רואה איך נפש מבקשת ליצור תקשורת עם נפשות אחרות — ונכשלת. נכשלת בגלל עוני השפה שלה.

לסדנאות כתיבה כאלה שאני מנחה יש ביקוש גדול. רבים מאוד רוצים לכתוב. ואני מוצאת שיש בזה משהו מעודד: נראה שגם בעידן הטוויטר והאינסטגרם עם הספר ממשיך לכבד את הספר.

אנשים ממשיכים לכבד את הספר, אבל היכולת לקרוא יצירה בעלת ערך או לכתוב טקסט בעל ערך הולכת ומתמעטת.

אציג כמה דוגמאות כדי שהדברים לא יישארו רק בגדר אבחנה כללית.

מי שמאזין היום לצעירים יוכל להתרשם שאין בישראל שום בעיית דיור. ההפך. כולם בעלי נכסים, שהרי כל תלמידיי הצעירים “משכירים דירות”.

במצב הזה היינו מצפים שהאוכלוסייה תהיה מאושרת. אבל לא. מדי יום כמעט אני שומעת מאנשים שהם “בדיכאון”. איש איננו מדוכדך, עגמומי, עצוב, נכה רוח, שפוף רוח. ואיש גם איננו מתענה ביגון. נראה שכל דבר גורם לנו “דיכאון”, ושדרך קבע אנחנו “בדיכאון”.

בתוך דלות הלשון הרווחת הולכים ואובדים הסולמות, ההבחנות והדקויות. ואובדן הסולמות הוא בעיניי עניין שיש לו השפעה גדולה על השיח הציבורי. באין הבחנות, באין סולמות, באין דקויות — השיח נעשה גס, מוקצן, דיכוטומי. כך, למשל, לעיתים נדירות אנו שומעים ממישהו שעבר “חוויה מביכה ומדכדכת” או “בלתי נעימה”. אנשים מספרים שנגרמה להם “חוויה טראומתית”. פיגועים, שיחה עם הבוס, שיעורים קשים במתמטיקה — הכול גורם “טראומה”. וכשכל מצוקה מתוארת כ”טראומה”, ברור שכל מי שגורם לנו מצוקה — ולו קלה — נתפס מיד כ”אויב” ו”פושע” — ברור, כי הרי הוא גרם לנו טראומה.

בדומה לכך נדיר למצוא בשיח הציבורי שלנו הבחנה בין חשש, דאגה, פחד או בהלה, או חלילה אימה ופלצות. שלל רגשות, שכל אחד מהם מזמין תגובה אחרת, מתכנס היום למילה אחת, מאוד לא מדויקת – “חרדה”. זה חרד ממלחמה, ההוא חרד מהתקרחות. ואנשים חרדים מגיבים בלי פרופורצייה. דוגמה אחרונה מתוך רבות לנזקי דלות הלשון הרווחת: נראה שרוב גדול של הציבור שרוי בהלם מתמשך ומוצא שהעולם הסובב “מהמם” אותו. מהמם עד כדי כך שקשה לומר עליו משהו משמעותי. הביקור באושוויץ? מהמם! ומסיבת בת המצווה? טוב, גם היא הייתה מהממת.

עיקרו של דבר: חשוב להבין שדלות לשון איננה בעיה אסתטית, כשם שלשון עשירה איננה סתם לבוש להתנאות בו. לשון היא הכלי שדרכו אנחנו חווים את המציאות ובונים מציאות. ולשון היא גם הגשר שלנו אל נפש הזולת. אני מאמינה שדלות לשון היא שעומדת לא פעם מאחורי הבחנות קיצוניות, שיח שטחי ותקשורת דלה בין בני אדם.

זכינו ואנחנו חיים בעברית. זכינו ולרשותנו עומד עושר עצום של 3,000 שנה. זכינו בעושר, ואין צידוק לכך שילדינו יגדלו בדלות.