כְּלוּב

בעלי חיים בשבי מוחזקים לעיתים בכלוב.

במקרא כלוב הוא תיבה קלועה שמחזיקים בה ציפורים: "כִּכְלוּב מָלֵא עוֹף" (ירמיהו ה, כז), וכן סל קלוע לפירות: "כְּלוּב קָיִץ" (עמוס ח, א–ב). המילה מוכרת גם מן הכנענית: במכתבי אל עמארנה המילה הכנענית ki-lu-bi מבארת את המילה האכדית ḫuḫaru 'מלכודת ציפורים'. השורש כל"ב או כר"ב מציין בכמה מן הלשונות השמיות קשירה, קליעה או אריגה, ובספרות חז"ל מצוי הפועל לכלב 'לתפור בתפרים גסים'.

לעניין הכלוב – שהוא ספק מלכודת ספק "בית" לעופות – יפה המדרש, הבא בכמה גרסאות בספרות חז"ל: "[משל] לעוף שהוא נתון בכלוב, ובא חבירו ועמד על גביו ואמר לו: אשריך! מה מזונותיך מצואים [מצויים] לך. אמר לו: במזונות את מסתכל, ובמצודה [=מלכודת] אין את מסתכל?" (פסיקתא דרב כהנא).

בספרות מסוף המאה ה־18 התרחב השימוש במילה כלוב לבעלי חיים בשבי שאינם עופות: "יצודו החיה הזאת [=זֶבֶד אפריקני] חיים ויסגרוה בכלוב" (ברוך לינדא, ראשית לימודים א, 1788).

בשנים האחרונות, עם עליית המודעות לרווחתם של בעלי החיים בשבי, מנסים גני החיות להמיר את הכלובים בתצוגות – שטחים פתוחים ורחבים יותר המנסים לדמות במידת האפשר את תנאי המחיה של בעלי החיים בטבע.