Share on FacebookTweet about this on TwitterEmail to someonePrint this page

מגורי הבקר והצאן

מגורי הבקר – רפת וסהר

רֶפֶת היא מקום משכנו של הבקר, כאמור: "גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים" (חבקוק ג, יז), וזה מופעה היחיד של המילה במקרא. צורת היחיד באה לראשונה במשנה: "מצא ברפת אינו חייב בה" (בבא מציעא ב, י), ולעיתים קרובות המילה באה בצירוף "רפת בקר". מין המילה נקבה. צורת הרבים רפתות עולה בספרות ימי הביניים (ספר תרומת הדשן, המאה ה־14; שו"ת רדב"ז, המאה ה־15), והיא כנוהגת כיום.

עוד מצאנו בספרות חז"ל את המילה סַהַר – מעין מכלאה מגודרת, כנראה עגולה. הסהר שימש לעיתים לשיכון בהמות בקרבת מגורי האדם (שביעית ג, ד; עירובין ד, א ועוד) לצד הדיר והרפת.

מגורי הצאן

הצאן במקרא הוחזק במִכְלָאוֹת – שטחי כליאה מגודרים: "וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן" (תהלים עח, ע), "לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר, מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים" (שם נ, ט). בעברית המתחדשת מכלאות שימשו לא רק להחזקת צאן אלא גם להחזקת בעלי חיים אחרים: "מכלאות סוסים וחמורים", "מכלאות בקר" (משה מרדכי יובל, לימודי הטבע, 1836); "מכלאות החזירים" (ח"נ ביאליק, האמנות הטהורה, 1920). צורת היחיד היא כנראה מִכְלָא, אך בהיקרותה היחידה בתנ"ך היא כתובה דווקא בה"א: "גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן" (חבקוק ג, יז). בפיוט ובספרות העברית החדשה אפשר למצוא את הצורה המתבקשת מִכְלָא. לצידה נוצרה בראשית המאה העשרים הצורה מִכְלָאָה בגזירה לאחור מן הריבוי 'מכלאות', והיא הנוהגת בימינו. כיום מִכְלָאָה היא מקום מגודר להחזקת חיות באופן כללי.

מושג מקראי קרוב הוא גְּדֵרוֹת, כגון בדברי משה לאנשי ראובן וגד "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם" (במדבר לב, כד). המילה מתועדת בתנ"ך בהקשר זה רק ברבים, וצורת היחיד שלה יכולה להיות גָּדֵר, גְּדֵרָה או גְּדֶרֶת. במונחי גידול הצאן של ועד הלשון משנת תש"ב (1942) נקבע המונח גְּדֵרָה במשמעות 'מקום גדור ובלתי מכוסה להלנת צאן'.

מַרְבֵּץ מן השורש רב"ץ ('שכב', 'נח') הוא מקום מנוחה לצאן ולבעלי חיים אחרים. המרבץ מופיע במקרא פעמיים: בנפרד "מַרְבֵּץ לַחַיָּה" (צפניה ב, טו) ובנסמך "לְמִרְבַּץ צֹאן" (יחזקאל כה, ה).[1] המילה נכללה במילון למונחי הצאן משנת תש"ב (1942) במשמעות 'מקום שמרביצים צאן למנוחה', אך נראה שכיום אינה משמשת. בספרות חז"ל מצויה מילה קרובה – תַּרְבֵּץ או תַּרְבִּיץ – בהוראה 'גן', 'חצר' ובהשאלה 'מקום תורה', 'מקום לימוד', ומשימושיה של המקבילה האכדית tarbaṣu עולה שגם מילה זו ציינה ביסודה מקום לצאן.

עוד מילה מקראית המציינת לפי מקצת הדעות את מקום הצאן היא מִשְׁפְּתַיִם, ככתוב: "לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים" (שופטים ה, טז; וראו גם בראשית מט, יד). לפי פרשנויות אחרות הכוונה לסלים או לכיריים (מקום שפיתת הסירים).

בספרות חז"ל הומרו המילים המקראיות האלה במילה דִּיר מן השורש דו"ר הקרוב לשורש גו"ר, אשר ממנו גם המילים דִּירָה ומָדוֹר. לעומת הדירה המשמשת בספרות חז"ל למגורי האדם, הדיר הוא משכנם של בני הצאן, כגון "הכונס צאן לדיר" (בבא קמא ו, א), וגם מחסן לעצים, כגון "לשכת דיר העצים" (מידות ב, ה). בתחילת המאה העשרים החלו גם חזירים לשכון בדיר, ובו הם שוכנים גם בימינו: "[האב] לקח וכלא את בנו ברפת, דיר חזירים ממש" (העם עתון לאומי, 9 ביולי 1931).

דִּיר או דֵּיר?

בכתבי יד הנחשבים מייצגים נאמנים של לשון המשנה (כתב יד קאופמן, כתב יד פרמה) באה ביחיד הצורה דֵּיר או דֵּר בתנועת e, למשל "אבל אם היה דֵיר או סהר או חצר" (עירובין ב, ג).[2] גם חריזת פיוט מן המאה העשירית מלמדת על ההגייה בצירי: "בעד שלום העדר / בלי מכלה ודיר / בפרץ אין כסדר / איש גודר גדר'" (סליחה מאת שלמה הבבלי). נראה שבהשפעת ה־י הנכתבת במילה החלו עם הזמן להגותה בחיריק. בגרסאות מנוקדות של המשנה מעדי נוסח מאוחרים יותר (כתבי יד תימניים, דפוסי ליוורנו למשנה ועוד) אנו מוצאים את צורת יחיד בניקוד דִּיר, וכך רגיל בימינו.

______________________

[1] בדומה לצורות המקראיות מַרְזֵחַ (בנפרד) ומִרְזַח־ (בנסמך). אך היו שראו בהן שתי מילים נפרדות, כגון בן־יהודה במילונו.
[2] פעם אחת במשנה באה גם צורת הזוגי 'דיריים' (נדרים א, ג). בכתב יד קאופמן צורה זו מנוקדת דווקא בתנועת i: 'כַדִּירַיִים', ואילו בכתב יד פרמה היא מנוקדת בתנועת e כביחיד 'כַּדֵירָיִים'.