ילדה וכלב עם מטרייה והכיתוב גשמים בצפון הארץ ובמרכזה

בְּתופים וּבִמחולות – חזרה על מילת היחס

אחת השאלות המעסיקה עורכי לשון וכותבים היא אם חובה לחזור על מילת היחס לפני כל שם ושם ברשימה של שמות:

  • 'מכללה לעיצוב ואומנות' או 'מכללה לעיצוב ולאומנות'?
  • 'גשמים בצפון הארץ ומרכזה' או 'גשמים בצפון הארץ ובמרכזה'?

ברוב ספרי תקנת הלשון נמצא את ההמלצה לחזור על מילת היחס כרגיל בעברית הקלסית, כגון "וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר" (בראשית לא, כז), "עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת…" (מן התפילה). עם זאת כבר בתנ"ך ובספרות חז"ל רבים החריגים, ולפיכך אין מדובר בחיוב של ממש.

נאמר אפוא זאת: בדרך כלל רצוי לחזור על מילת היחס, אך בהחלט יש מקום לשיקול דעתו של הכותב ולנתונים כמו אורך המשפט ומידת הקרבה בין השמות.

פירוט הדברים

שאלת החזרה על מילות היחס בלשון המקורות נדונה בהרחבה בעבודות הדוקטור של מיסופ פארק ושל אבישי צפרי, והרבה מן המידע שנביא כאן מבוסס על מחקריהם.

בתנ"ך ובלשון חז"ל מילת היחס באה בדרך כלל לפני כל אחד מן השמות, למשל:

  • "אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי" (בראשית כא, כג);
  • "וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים וּבַצְּרִחִים וּבַבֹּרוֹת" (שמואל א יג, ו);
  • "עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם" (שמות ז, יט);
  • "פטורין מקריאת שמע ומן התפילין, וחייבין בתפלה ובמזוזה ובברכת המזון" (משנה ברכות ג, ג).

כך גם חוזרות המיליות אֶת (ציין המושא הישיר) ושֶׁל:[1]

  • "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א);
  • "ערימה של בצלים ושל גרוגרות ושל חרובין" (תוספתא מעשרות ב, יט).

אף שהחזרה על מילת היחס היא השלטת במקורות מבחינה מספרית, אי אפשר להתעלם מן החריגים הרבים, למשל:

  • "בְּתֹף וְכִנּוֹר יְזַמְּרוּ לוֹ" (תהלים קמט, ג);
  • "כָּל הָעָם הַנּוֹתָר מִן הָאֱמֹרִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי" (מלכים א ט, כ);
  • "אל ירך לבבכם מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות" (משנה סוטה ח, א).

יש הסוברים כי במקומות מסוג זה אין חוזרים על מילת היחס בשל הקשר ההדוק שבין השמות ותפיסתם כמושג אחד, למשל:

  • "אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי" (בראשית מח, ה);
  • "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (במדבר ט, יא);
  • "בשידה, תיבה ומגדל" (משנה כלים כ, ה; הצירוף 'שידה, תיבה ומגדל' רווח בספרות חז"ל).

אלא שגם בצירופים הדוקים מעין אלו מצאו החוקרים כי מילת היחס חוזרת בדרך כלל, וברבים מהם אפשר למצוא את שתי דרכי הניסוח. הינה מעט מן הדוגמאות:

  • "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (שמות יב, מג) כנגד "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן" (שמות ו, יג ועוד רבים);
  • "לְאוּרִים וְתוּמִּים" (נחמיה ז, סה) כנגד "לְאוּרִים וּלְתֻמִּים" (עזרא ב, סג);
  • "בְּכֶסֶף וְזָהָב" (תהלים קה, לז) כנגד "בְּכֶסֶף וּבְזָהָב" (ירמיהו י, ד).

גם בלשון ימינו יש חוסר אחידות בעניין זה, כגון 'קונצ'רטו לפסנתר ותזמורת' לצד 'קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת'; 'ספרייה לכלכלה ומנהל עסקים' לצד 'ספרייה לכלכלה ולמנהל עסקים'.

בלשון המקורות יש שמילת היחס חוזרת רק לפני חלק מן השמות, למשל:

  • "עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה, שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבוֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר" (בראשית יד, ב);
  • "וְגַם בִּירוּשָׁלִַם הֶעֱמִיד יְהוֹשָׁפָט מִן הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל…" (דברי הימים ב יט, ח).

במקצת המובאות האלה, למשל בפסוק האחרון, שניים מן השמות קשורים יותר זה לזה ואפשר לראות בהם יחידה אחת: 'הלוויים והכוהנים' לעומת 'ראשי האבות לישראל'. על פי זה אפשר לומר גם בימינו 'הזמנתי את אבי ויעל, את רעות והילדים ואת סבתא וסבא' – כל אחת מן הקבוצות לעצמה.

לסיום נאמר כי בלשון המקורות יש שמילת היחס נעדרת דווקא מן השם האחרון ברשימה – אולי כדי להדגיש את היותו אחרון, כפי שהציע אהרן מירסקי. למשל:

  • "וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים" (בראשית א, יד);
  • "וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מה, ח);
  • "וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה" (במדבר כז, ב).

 

[1]  המילה של נוצרה מצירוף כינוי הזיקה ש' ומילת היחס ל' – בדיוק כמו 'אשר ל', כגון "הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ" (בראשית כט, ט), "שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה" (שיר השירים א, א). הרצף 'של' מוכר בעיקר למן ספרות חז"ל, ותחילה הוא נכתב במחובר עם המילה שאחריו. כך כבר במגילת שיר השירים שבמקרא: "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה" (שיר השירים ג, ז), וכך בכתבי יד של המשנה ושל התוספתא, כגון 'שלעני', 'שלביצה', 'שלזבחים'. לימים נתפרד הרצף 'של' מן המילה שאחריו והיה למילה עצמאית כמוכר לנו כיום – בין השאר בהשפעת הצורות הנוטות 'שלי', שלך' וכדומה. 'של' כמילה לעצמה רגילה בדפוסי המשנה והתלמוד ומתועדת אף במקצת כתבי היד, בייחוד של התלמוד הבבלי.