Share on FacebookTweet about this on TwitterEmail to someonePrint this page

קטר רכבת עם המספר 70414 ובועית דיבור: אני מספר סתמי?

המספר הסתמי – לא היה כאן תמיד

במקורותינו המספר כמעט תמיד קשור לעצם מסוים – בין שהוא מונה את כמות העצמים ובין שהוא קובע את סדרם. ומאחר שהמספרים בעברית יש להם מין דקדוקי, מותאמים המספרים במקורותינו למין הדקדוקי של שמות העצמים שהם מתייחסים אליהם.

בעולם המודרני התרחב השימוש במספרים כסימנים: יש לנו מספרי טלפון ומספרי זהות, אנחנו נותנים מספרים לקווי אוטובוס, לבתים ברחוב, לפרקים ולעמודים בספרים, ליצירות מוזיקה ולשחקני נבחרות. אומנם גם כאשר ניתנים המספרים כסימנים בעיקרו של דבר יש קשר בין המספר שבו סומן הפריט ובין מקומו בסדר (הדבר בולט יותר במספרי פרקים ועמודים בספרים אך יש להניח שהוא קיים גם במספרי זהות למיניהם). ואולם בפועל השימוש במספרים האלה הוא לצורך סימון ולא לצורך ציון סדרם של עצמים כלשהם.

עולם שלם של מספרים המנותקים לגמרי מעצמים מזמן לנו תחום המתמטיקה.

על רקע היעדר מסורת של העברית המורשת והצורך הגובר בהטלת סדר בשימוש המספר הסתמי עלה העניין לדיון במליאת האקדמיה בסוף שנת תשכ"ט (1969). פרופ' זאב בן־חיים אמר בישיבת המליאה שוועד הלשון העדיף את השימוש בצורות המספרים הנקביות במה שנוגע להוראת החשבון בבתי הספר. את הקו הזה אימצה האקדמיה באופן גורף בהחלטתה באותה ישיבת מליאה, היינו שהמספר הסתמי יהיה בנקבה. ההיגיון ברור: מכיוון שצורות הנקבה בשם המספר הן צורות היסוד, כלומר הצורות הקצרות ללא צורני נטייה (ממש כמו שצורות הזכר בשאר מערכות המילים העבריות הן צורות היסוד) – אין מתאימות מהן לשמש למספר הסתמי.

אומנם היו אנשי לשון שההחלטה לא נראתה להם. יצחק צדקה במאמרו "לכל מספר יש זהות" התנגד להחלטה זו של האקדמיה בטענה שהלכה למעשה המספר מתייחס תמיד לשם כלשהו. כך למשל בצירוף קו 18 המספר מתייחס למילה 'מספר' עצמה, שכן אנחנו עשויים לומר קו מספר 18.

שימוש המספר הסתמי הלך והתבסס עם השנים. אם בעבר אפשר היה לשמוע מפי אנשים צירופים כמו "פרק חמישה עשר", "עמוד עשרים ושלושה", היום מקובל ורווח "פרק חמש עשרה" ו"עמוד עשרים ושלוש". אף על פי כן נראה שהשימוש הסתמי עדיין לא התייצב במספרים אחת/אחד, שתיים/שניים, ונראה שהסיבה היא שבמספרים אלו צורת הנקבה ('אחת', 'שתיים') אינה הצורה הקצרה יותר (השוו 'אחד', 'שניים'), ומשום כך איננה ברירת המחדל. נזכיר אפוא שלפי קביעת האקדמיה יש לומר "עמוד אחת", "קו שתיים", וכך גם "הוא המומחה מספר אחת", ו"לא נעים להיות מספר שתיים שלו".

בביטויים מן המקורות אפשר למצוא שימוש בצורת הנקבה של שם המספר (בעיקר 'אחת') בהקשרים סתמיים, אך קשה לקבוע שאכן מדובר במספר סתמי במובן המודרני. לדוגמה בפסוק מתהלים "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש" – הדבר שבעל המזמור שואל ומבקש הוא ממין נקבה ככתוב "אותה אבקש". בחירת צורת נקבה לשימוש סתמי מוכרת גם במקרים אחרים, כגון "זאת אומרת", "היא הנותנת", "זאת ועוד". אין פלא אפוא שיש ביטויים כאלה גם בשם המספר: "אחת היא לי", "על אחת כמה וכמה", ומן העברית החדשה ביטוי הזירוז "אחת ושתיים".