Share on FacebookTweet about this on TwitterEmail to someonePrint this page

על חידוש הפועל "רשרש" מתוך "מלון לחדושי ח. נ. ביאליק" מאת יצחק אבינרי, תל־אביב התרצ"ה (בחודש העשירי למות המשורר)

רַשְׁרֵשׁ, השמיע רעש קל: "הדשאים נזדעזעו ורשרשו" (מאחורי הגדר, ס"ד); "רשרשו חריות ושיחים" (מאחורי הגדר, ע"ט). – חדוש גאוני נפלא, גם מצד צלצולו האונומאטוֹפֵּאי, גם מצד מבנהו הלשוני: בנין פַּלְפֵּל, מן רעש (ע"ד לגלג–לעג). הרציתי למשורר את הנחתי זו, שאפשר לראות את הפעל רשרש כמורחב מן רעש, והשיב לי שבשעת יציאתו לא נתכון לכך: עלתה המלה במחו, מבלי דעת את מקורה וסבת יצירתה. אעפ"י כן נראה לי שמתחת להכרת המשורר פעל כאן לא רק הגורם האונומאטופּאי, כי אם גם הרעש. השוה, למשל: "היער רועש: רש־רש־רש" (בשיר לילדים "הנער ביער"). מפאת ערכה המיוחד של יצירה זו, אחת היצירות הקודמות (Urschöpfung), שנתמעטו מאד בדורות האחרונים באוצר השפה האנושית, יובאו נא בזה דברי המשורר עצמו, המעיד על חדושיו הלשוניים בכלל ועל יצירתו זו בפרט. הדברים לקוחים מתוך מכתב משנת 1922 (נדפס ב"הדאר", כ"ז אלול תרצ"ד): "המלים החדשות שמצאת במעשי ידי – לא חדשתין בכונה, לשמן, אלא הן נתחדשו לי מאליהן, בתוך כתיבה, ולצורך. ואולם יותר ממה שמצאת במעשי ידי שלי, נתחדש ונשתקע משלי במעשי ידיהם של אחרים, שנערכו ותוקנו על ידי – בתור עורך "השלח" ו"מוריה" – או שנתרגמו על ידי מלשונות לעז, אם בשמי המפורש ואם בעלום שמי. כמובן, איש זר לא יוכל לעמוד על אלה, לפי שלא ידע מה של המחבר ומה של העורך. ודע, שאני משתמט מלהשתמש בחדושי לשון אפילו משל עצמי, אלא אני מבליעם במעשי ידיהם של אחרים תחלה ומניח להם להשתרש בספרות, ואחר כך, לאחר שיפוג קצת חדושם, אני מכניסם שוב תחת כנפי, ואף זו בקושי, כמהסס וחוכך בדבר.
הנה הפעל "רשרש", למשל, שאני אני הפושע הוא שחדשתיו, – פשוט בדיתיו מן הלב, אל נא ייסרני אלהים, – והבלעתיו ראשונה באחד מספורי שופמן שנערכו על ידי ב"השלח" בווארשא. ומה תמהתי בראותי מקץ שבועים לצאת המחברת והנה פשט שמושה של מלה זו כמעט בכל כתבי הסופרים של הזמן ההוא: ברנר, שופמן עצמו, ואפילו סוקולוב במאמר ראשי ב"הצפירה" בשורה הראשונה ממש – כלם התחילו פתאם ברשרוש מרשרשים. מקץ ירח ימים והנה קנתה לה מלה זו מקום מכובד גם בשיריהם של חשובי המשוררים, כשמעונוביץ ועוד. על דעת אחד מהם לא עלתה לבדוק אחרי מולדתה ומוצאה של מלה זו ולשאול אותה: בת מי את? ועד היום הכל מחזיקים בה והכל סבורים שהיא מלה עתיקה, מדרשית או תלמודית. הגיע הדבר לידי כך, שהד"ר קלוזנר התערב עמי, כי ראה המלה הזאת במדרש או בתלמוד. מובן מאליו שלא זכה בדין. ואולם עוד מעט ואני גם אני אתחיל להאמין כי אכן נמצאת היא באחד המדרשים. גדול כחה של השפעה. אבל אודה לפניך בלחישה, כי אני עצמי נמנעתי מהשתמש במלה זו שנים הרבה אחרי שחדשתיה, ותמהני אם תמצאנה במעשי ידי הספרותיים יתר על פעם אחת". (שם, עמ' 43–44).