אָבַד, נֶאֱבַד והלך לאיבוד

על שולחן מונחים מכשיר נייד וצרור מפתחות וברקע בחורה מרימה יד על הראש ונראית אבודה הכיתוב: אבד, נאבד או הלך לאיבוד?רבים שואלים אותנו אם הפועל נֶאֱבַד תקני או שמא ראוי להקפיד ולנקוט את הפועל אָבַד. ועוד, מה דינו של הצירוף הָלַךְ לְאִבּוּד. תשובתנו: כל האפשרויות האלה טובות, וכולן מתועדות ברבדים מסוימים של העברית הקדומה.

אָבַד ונֶאֱבַד

במקרא משמש הפועל אָבַד בלבד. משמעותו השכיחה – 'כָּלָה', 'הושמד', כמו בהזהרה הנודעת שבתורה "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם" (דברים יא, יז). רק במקרים אחדים הפועל משמש במשמעות המוכרת לנו 'נעלם', 'לא נמצא במקומו', כגון "וַתֹּאבַדְנָה הָאֲתֹנוֹת לְקִישׁ אֲבִי שָׁאוּל" (שמואל א ט, ג). גם המשנה מספרת על מפתח שאָבַד (עירובין ג, ג) – כשימוש הפועל אָבַד בלשון ימינו. בכתבי היד של התלמוד הבבלי נמצאה בהקשרים אלו הצורה נֶאֱבַד בבניין נפעל דווקא (קידושין ב, ע"ב; גיטין לז, ע"ב), ואולם בדפוסים היא שונתה לאָבַד בבניין קל, כנראה בהשפעת המופת המקראי.

בניין קל הוא תבנית היסוד של הפועל העברי. אין לו ייחוד תחבירי, ועשויים להיגזר בו פעלים מכל הסוגים: יוצאים ועומדים, מצייני פעולה ומצייני מצב וכן פעלים שעניינם שינוי והתהוות. לעומת זאת לבניין נפעל יש תפקידים תחביריים מוגדרים; אחד מתפקידיו הוא ציון שינוי המצב. כבר במקרא אפשר למצוא פעלים בבניין קל שמציינים מצב ולעומתם פעלים בבניין נפעל שמציינים את היווצרותו של המצב, כגון טָמֵא לעומת נִטְמָא.[1] דוגמה מובהקת אחרת, המוכרת מלשון חכמים ורווחת גם בימינו, היא דָּלַק (מצב) לעומת נִדְלַק (שינוי מצב). ניגוד זה בין בניין קל לבניין נפעל התחזק בעיקר בתקופות המאוחרות של תולדות העברית וכן בלשון ימינו, כגון עמד לעומת נעמד. יש שבלשון המקובלת רווח פועל בבניין קל המציין שינוי מצב, ואולם בפי ילדים משמש במקומו פועל בבניין נפעל, כגון נשׂבע (לעומת שָׂבַע), נטבע (לעומת טָבַע).[2] מגמה זו בלשון הילדים מראה שבניין נפעל נתפס כתבנית טבעית של פועלי שינוי מצב.

גם הפועל אָבַד בבניין קל מציין שינוי מצב, ולפיכך אין כל הבדל משמעות בינו לפועל נֶאֱבַד בבניין נפעל. סביר להניח שדוברים רבים בוחרים שלא במודע בפועל נֶאֱבַד משום שהם חשים במשמעות המיוחדת של שינוי והתהוות שיש לבניין נפעל. לעומתם דוברים שלשון המקרא קרובה לליבם יעדיפו לרוב את הפועל אָבַד בבניין קל.

התלבטות דומה מתעוררת לעיתים על הפעלים כָּבָה ונִכְבָּה. גם כאן הצורה הקלסית, המתועדת במקרא ובמשנה, היא כָּבָה בבניין קל,[3] ואילו הפועל נִכְבָּה בבניין נפעל מאוחר יותר, בעיקר מימי הביניים. גם במקרה הזה משמעות שני הפעלים זהה, שניהם מציינים שינוי מצב, ואין פגם דקדוקי אף לא באחד מהם.

הלך לאיבוד

הצירוף הלך לאיבוד עשוי להיתפס לשון הדיבור; אולי הוא אפילו מזכיר ביטויי עגה מובהקים כמו "הלך פייפן" (מן היידיש – איז געגאַנגען פֿײַפֿן; הפירוש המילולי של הפועל פֿײַפֿן הוא 'לשרוק'). ואולם אין הצירוף הלך לאיבוד מחידושי העברית בת ימינו. ככל הנראה הוא נוצר בהשפעת הצירוף הארמי קאזיל לאיבוד המשמש בתלמוד הבבלי (כגון עבודה זרה לג, ע"א). בפירושי המקרא של רש"י, אבן עזרא ורד"ק הביטוי מצוי בשתי גרסאות: הלך לאיבוד והלך לאבדון, ומעניין שהבחירה במילה המקראית אֲבַדּוֹן שכיחה יותר בלשון הפרשנים מן הבחירה במילה התלמודית איבוד.

הפועל הָלַךְ ומקביליו בלשונות אחרות משמשים במטבעות לשון רבים מאוד. בין היתר, הפעלים האלה מצויים בהרבה ביטויים שמשמעותם שינוי והתהוות. כך הפועל to go באנגלית משמש בצירוף to go missing הדומה לביטוי העברי 'ללכת לאיבוד' ובעל משמעות זהה, וכן בביטויים to go mad – 'להשתגע', to go bald – 'להקריח' ועוד הרבה. בעברית רוב הביטויים הכוללים את הפועל הָלַךְ דווקא אינם מציינים שינוי אלא אורח חיים או אופן פעולה. ויש שבתקופות לשון שונות נוצרים צירופים קרובים בצורה ובמשמעות גם יחד, לדוגמה הָלַךְ בֶּטַח במקרא (משלי י, ט) לעומת "הלך על בטוח" בעברית המדוברת בת ימינו.

כתבה קרן דובנוב

_________________________

[1] "וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא יב, ב) – 'הייתה במצב טומאה', לעומת "וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ" (במדבר ה, כז) – 'הפכה לטמאה'.
[2] הפעלים נטבע ונשבע אינם ייחודיים לעברית בת ימינו; הם מתועדים גם בספרות ימי הביניים ובמקורות כתובים מאוחרים יותר.
[3] כגון משלי לא, יח; משנה תמיד ג, ט.