השוויון המגדרי, הלשון העברית והאקדמיה (אוקטובר, 2017)

טור דעה מאת רונית גדיש, המזכירה המדעית של האקדמיה ללשון העברית

אל האקדמיה ללשון העברית מגיעות פניות בעניין השוויון המגדרי זה כמה עשורים. אחת מנושאות הדגל הראשונות בעניין זה הייתה עורכת דבר המיתולוגית חנה זמר (על מכתב שלה בעניין פנייה לרוב נשים מתנוסס התאריך 24.2.1978).

הדרישה היא שהאקדמיה תפעל לשוויון מגדרי של העברית מתוך ההנחה שכאשר יהיה שוויון מגדרי תחול התקדמות של ממש במקומן של הנשים בחברה, הנחה שספק אם מישהו יכול להוכיח אותה.

מה לעשות ובשפה שלנו (כמו בשפות רבות אחרות, חוץ מן האנגלית) המין הדקדוקי קיים בכול: לכל שם עצם יש מין דקדוקי (אדמה, אוויר, בית, ארץ) ובכל מערכות הנטייה יש צורות בעלות מין – פעלים, שמות תואר, כינויי שייכות ועוד.

אילו יכולנו לתכנן את השפה כמו שמתכננים בניין או מערכת חוקים בוודאי היינו מוותרים על קטגוריית המין בחלקים נרחבים של השפה, ובראש ובראשונה בשם המספר, ומן הסתם גם במין הדקדוקי של שמות עצם שאין להם מין ביולוגי (מה שמקשה כל כך על לומדי העברית כשפה שנייה). אבל חוץ משפת האספרנטו, כל הלשונות בעולם הן לשונות טבעיות והן מתפתחות מתוך שלבים מוקדמים שלהן, לפי חוקיות פנימית שירשו הדוברים מאימותיהם ומאבותיהם.

אבל, כאמור, יש מין דקדוקי בעברית, ומצד שני יש צורך חיוני בלשון סתמית – הפונה לכולם. בעברית (כמו בשפות אחרות) הלשון הסתמית היא לשון זכר, החל בציווי "כבד את אביך ואת אימך" במקרא וכלה בתמרורים "עצור" ו"האט" בימינו. כך גם בלשון רבים: כותבים עברית מימין לשמאל, ילדות וילדים לומדים בגן ילדים וחולים וחולות מתאשפזים בבתי חולים. המבקש להכפיל את הצורות יתעייף עד מהרה, והמבקשת לפנות פעם בלשון נקבה ופעם בלשון זכר לא תחזיק מעמד לאורך זמן, ומכל מקום אי אפשר לכפות פתרון כזה על הציבור.

אם יש כיוון של פתרון הרי הוא זה העולה מן המקורות: נטרול המין בצורות הרבים, כלומר קיומה של צורה אחת לשני המינים. כך הדבר בפועל בעבר-נסתרים: צורה כמו "כָּתְבוּ" יפה גם לזכרים וגם לנקבות. וחשוב לציין שהצורה "כתבו" היא צורת זכר! לפי הדקדוק ההיסטורי ולפי שרידים במקרא הייתה צורת עבר-נסתרות, אך היא נעלמה מן השימוש. דבר דומה קרה בעתיד ובציווי. בלשון המקרא הקלסית יש "תכתובנה" ו"כתובנה" (גם לנוכחות וגם לנסתרות). בלשון חז"ל נעלמו הצורות האלה, ושמשו רק הצורות הזכריות "יכתבו", "תכתבו" ו"כִתבו". אם כן ניסוח כמו "הדלתות ייסגרו בשעה…" תקני לחלוטין בימינו.

לפני כמה עשורים אפשר היה להבחין בתחילתו של תהליך היעלמות של צורות הרבות בהווה. משפט שאמרה אז אֵם לבתה "נועה, אנחנו נוסעים היום לבקר את סבתא" לא גרם לאֵם נקיפת מצפון מגדרית או לשונית, ונשים בשיעור התעמלות לא נעו בחוסר נוחות כשהמורה פנתה אליהן בלשון רבים-זכר. גם היום רבים אינם מקפידים לנקוט את הצורות "הן", "אתן", "ילדיהן" כשמדובר בנשים בלבד.

אבל מטעמי פמיניזם לשוני יותר ויותר החלו להדגיש את עניין המגדר בשימושי הלשון השונים. וכך בתהליך מהיר למדי הולכת ואובדת הרגשת הסתמיות בצורות הרבים. אף התפתחו דרכים חדשות לסימון המגדר הכפול כגון "כותבותים" "הםן", "א.נשים", ובמקביל החל שימוש בצורות נקבה המכוונות גם לזכרים, ועוד המצאות מהמצאות שונות.

המגמה שלפיה מדגישים את צורות הנקבה, מובילה בהכרח להדגשת ההדרה במקום לצמצמה.

ואולם עד שהפמיניזם הלשוני מבקש להנכיח את הנשים בעברית, באים אל האקדמיה בתביעה חדשה: הבו לנו פתרון לשוני למי שאינם יכולים או אינם מעוניינים להגדיר את המגדר שלהם! ומה נשיב להםן? הרי בעברית אין דרך להתחמק מציון המין (חוץ מכמה ניסוחים מנוטרלי מין כמו "אפשר ל", שיכולים לפתור אולי אחוז אחד מכל ההקשרים). דווקא בגלל הבעיה הזאת, שעשויה להתרחב בשנים הבאות, יש יתרון לכיוון שהצבעתי עליו – צמצום ההבחנות ולא הדגשתן.

האם אפשר לנטרל את המין הדקדוקי בעברית? או לחלופין: האם אפשר להפוך את מין הנקבה למין הסתמי בעברית? אני מסופקת. מכל מקום מה שיקרה בתחום הזה בלשוננו לא יבוא מתוך החלטה ממסדית ולא יכול לבוא מתוך החלטה כזו. השינויים – אם יהיו – יצמחו מתוך דוברי/ות השפה.

 

הקטנותים הולכותים לגן הילדותים – פורסם בטור הדעות של עיתון הארץ, ב' מרחשוון, תשע"ח (7 באוקטובר, 2017).