שמות האצבעות

איור של כף יד והכיתוב: עשר אצבעות לי ישממתי נקראו האצבעות בשמות?

כבר בגן הילדים לומדים הילדים את שמותיהן של חמש האצבעות שביד, מהאגודל ועד הזרת. מי שיעיין במילונים יראה ששמות האצבעות מסומנים כמילים שנתחדשו בלשון חכמים, והן אפוא ותיקות למדי בלשוננו.

ברם, נראה שהדברים אינם כה פשוטים. בתנ"ך האצבע היחידה שזוכה לשם משלה היא הבוהן – האצבע הגדולה הן ביד הן ברגל.[1] [להרחבה]

יתר השמות המוכרים לנו – אגודל, אצבע, אמה, קמיצה וזרת – מקורם במימרה תלמודית הבאה כתשובה לשאלה מדוע נחלקה היד לחמש אצבעות. תשובת הגמרא היא: "כל חדא וחדא למילתיה עבידא [כל אחת ואחת לעניינה עשויה], דאמר מר: זו זרת, זו קמיצה, זו אמה, זו אצבע, זה גודל" (בבלי כתובות ה ע"ב).

ההבנה הפשוטה היא שהמימרה מפרטת את שמות האצבעות, אך נראה יותר שהכוונה היא להסביר שלכל אצבע יש שימוש הלכתי ייחודי – ולאו דווקא להכתיר כל אצבע ואצבע בשם משלה. נזכור שהתלמוד מוסר לנו מעין הקלטה של השיח שהתנהל בעל פה בבית המדרש, ונראה אפוא שהחכם שאמר את הדברים הראה כל אצבע ואצבע, ופירט למה היא נצרכת.

"זו זרת" – הזרת במקרא היא מידה קטנה, כמו שנאמר על החושן שנשא הכוהן הגדול על ליבו: "רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל, זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ" (שמות כח טז. יש ששיערו שמקור המילה זרת הוא בצורה 'זְעֶרֶת', היינו מידה זעירה). את המידה 'זרת' מודדים מקצה האגודל ועד קצה האצבע הקטנה כשהיד מתוחה ('שיבר' בלשון המדוברת כיום, על פי הערבית). כשהחכם אומר "זו זרת" כוונתו היא שהאצבע הקטנה נצרכת לשם מדידת הזרת.

"זו קמיצה" – אצבע זו (הסמוכה לזרת) נדרשת לפעולת הקמיצה של קורבן המנחה.[2]

"זו אמה" – האצבע האמצעית משמשת למדידת האמה, שכן המידה המקראית אמה אורכה הוא מן המרפק ועד האצבע הארוכה ביותר, הלוא היא האמצעית.

"זו אצבע" – באצבע זו הכוהן מקיים את הציווי להזות באצבעו, כפי שנאמר "וַיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ט, ט. כל הופעותיה של המילה 'אצבע' בתורה, חוץ מביטויים כמו "אצבע אלוהים", קשורות לעבודת הקודש של הכוהנים).

ה"גוּדָל" יוצא דופן, שכן זהו אכן השם המקובל בלשון חכמים לאצבע הגדולה, תחת השם בוהן במקרא, אך אף כאן באמירה "זה גודל" הכוונה היא שבאצבע זו יש לקיים את ההלכות האמורות באגודל.[3]
נעיר כי הצורה המוכרת כיום היא 'אגודל'. בצורה זו, המתועדת בלשון חכמים, נוספה אל"ף מקדימה למילה המקורית 'גודל'.

אפשר לראות שבמקומות אחרים בספרות חז"ל אף פעם אחת לא נקראת למשל האצבע הקטנה בשם זרת, אלא פשוט 'אצבע קטנה'. כך לדוגמה מובא בתלמוד: "בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה. אמר: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיָּגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה" (בבלי כתובות קד ע"א).[4]

אומנם בתקופות מאוחרות יותר החלו לקרוא לאצבעות בשמות הנזכרים במימרה שבתלמוד, וכך לימים יכול היה המשורר לוין קיפניס לכתוב על חמש האצבעות האוגדות יחד זר פרחים:

חָמֵשׁ בָּנוֹת יֵשׁ לִי כָּאן
חָמֵשׁ בָּנוֹת יָצְאוּ לַגַּן
פְּרָחִים יָפִים קָטְפוּ הֵן שָׁם.

אֲגוּדָל קוֹטֶפֶת
אֶצְבַּע אוֹסֶפֶת
אַמָּה מְסַדֶּרֶת
קְמִיצָה קוֹשֶׁרֶת
וְזֶרֶת, זֶרֶת, זֶרֶת, זֶרֶת –
לְכֻלָּן עוֹזֶרֶת.

כתב יעקב עציון

_____________________________

[1] בערבית נקראת אצבע זו בשם קרוב: אִבְהַאם. ייתכן שאף האצבע הקטנה נזכרת בתנ"ך בשם קֹטֶן, כמשקל הבֹּהֶן, בדברי חבריו הצעירים של המלך רחבעם: "כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם – קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי" (מל"א יב, י). אך יש שפירשו שם שהכוונה לאיבר המין. ראוי לציין שבשופטים א, ו מתרגם יונתן את הלשון "בהונות ידיו ורגליו" במילים: "קרסוליו ידוהי ורגלוהי". המילה "קרסולין" באה גם בתרגום אונקלוס תחת "כרעים" (ויקרא יא, כא). לעומת זאת בפסוק הנזכר בספר שמות מתרגם אונקלוס את הבוהן במילה "אליון", וכן הוא בשאר הופעותיה של המילה בתורה.
[2] הקמיצה נעשתה בעזרת שלוש האצבעות המרכזיות, כמובא במסכת מנחות יא ע"א: "חופֶה שלש אצבעותיו על פס ידו, וקומץ", ונאמר עליה שהייתה אחת המלאכות הקשות שבמקדש.
[3]  רש"י מפרש שהכוונה היא לדינים הנזכרים בפרשת טהרת המצורע והקדשת הכוהנים, ובעלי התוספות חולקים וסוברים שהכוונה היא להלכה האמורה בדיני הקמיצה, ולפיה יש להחליק את הקומץ בעזרת האגודל.
[4] בדומה לזה לא מצאנו שימוש בשמות 'אמה' ו'קמיצה' לאצבעות, וכשחכמים מבקשים להתייחס אליהן הם משתמשים בדרכים אחרות. לדוגמה במסכת יומא מתוארת דרך לקביעת העובדים במקדש בפיס (הטלת גורל) – הממונה בוחר מספר כלשהו וכל המשתתפים שולפים אצבע או שתיים והכוהן שבו מסתיים המניין הוא העובד הראשון, ומוסיפה שם הברייתא "אין מוציאין לא שליש ולא גודל [=אגודל] מפני הרמאים" (כג ע"א) – 'שליש' הוא כנראה האצבע השלישית (ראו רש"י שם).