נחש מַכּיש או נושך?

snakeאת מסענו המפותל בעקבות הנחש נפתח בספר הספרים. בתנ"ך הנחש נוֹשַׁךְ, למשל בברכת יעקב לדן "יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ… הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר" (בראשית מט, יז). כך גם במימרה הידועה של קהלת "וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ" (י, ח).

‍‍בלשון חכמים הנחש יכול לִנְשֹׁךְ או לְהַכִּישׁ ללא הבדל משמעות. יתרה מזו: לפי הדעה הרווחת במחקר, השורש של הִכִּישׁ – נכ"ש – אינו אלא שיכול עיצורים של נש"ך. לפי זה הִכִּישׁ ונָשַׁךְ התגלגלו מאותו המקור, וממילא הוראתם היסודית זהה. 

‍‍בלשון ימינו ניכרת העדפה לפועל הִכִּישׁ, אולי בשל ייחודו לנחשים, אך לצד זה יש שימוש גם בנָשַׁךְ – למשל במשחק המילים הידוע "נחש נשך נחש…". עוד נראה ש'הכשה' מתקשרת בתודעתם של רבים לשיני ארס, ועל כן יש הנוקטים את הפועל הִכִּישׁ לנחש ארסי ואת נָשַׁךְ לנחש לא ארסי. 

ב‍‍קרב אנשי המקצוע הוצעה הבחנה בין נשיכה להכשה לפי הטכניקה שבה ארס הנחש מוחדר אל גוף הקורבן, כמוסבר באנציקלופדיה 'החי והצומח של ארץ ישראל' ('זוחלים ודוחיים', עמ' 161). לפי ההסבר שם לנחשים המכישים יש שיני ארס מיוחדות בלסת העליונה. שיניים אלו מקופלות בדרך כלל בחלל הפה, ונשלפות ומזדקרות רק כאשר הנחש מתכוון להכיש. בעת ההכשה הנחש פוער את פיו ומכה בלסת העליונה בלבד. לעומת זאת הנחש הנושך תופס את הקורבן או את אחד מאיבריו בפיו, לוחץ בשתי הלסתות ומזריק את הארס תוך כדי נשיכה.

עם זאת גם בלשון המקצועית הולכת ומשתרשת ההבחנה המבוססת על קיומו או אי־קיומו של הארס – כמו שעדכן אותנו לוכד נחשים.