Share on FacebookTweet about this on TwitterEmail to someonePrint this page

חילוני וחילוניוּת

המילה חִלּוֹנִי, ב־ל דגושה, קשורה אל המילים חֹל, חֻלִּין, חִלֵּל – מן השורש חל"ל שעניינו 'ההפך מן קודש'.

בתרגומי המקרא לארמית המילה חִילוֹנַי, לעיתים בכתיב חילונאי, מופיעה תמורת המילה 'זר', שהיא הפך לכוהן. למשל בתרגום אונקלוס לפסוק "וְזָר לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם" (שמות כט, לג) נכתב: "וְחִילוֹנַי לָא יֵיכוֹל, אֲרֵי קֻדְשָׁא אִנּוּן" (בארמית המילה היא על דרך השורש חו"ל ולא חל"ל – חילוף בין שורשים מגזרות קרובות, כמו לְדַיֵּק במקום לְדַקֵּק).

בספרות העברית הקדומה מזדמן שם התואר פעמיים (לפי מאגרים של מפעל המילון ההיסטורי):
במדרש ויקרא רבה נאמר: "לכהן שהיה מהלך בדרך ונזדמן לו חלוני אחד. אמ' לו [החלוני]: אלך עמך בדרך. אמ' לו: בני, כהן אני ובדרך אני הולך, ואין דרכי להלך בין הקברות. אם את מהלך עמי מוטב, ואם לאו סוף אני מניחך והולך לי" (פרשה כד, ז). אם כן גם כאן 'חלוני' הוא הפך לכוהן.
המילה באה גם בפיוט מאת שמואל בר' הושענא (המאה ה־10 או ה־11 לספירה), אלא שמן החריזה עולה שהצורה היא על דרך הארמית חילונַי.

"זה [אלוהים] אינו עונש אלא אם כן מזהיר ומתנה תנאי,
חשבון מאה ועשרים בגמרו פָּץ [אמר] לשאינו חילוני [כלומר לנח, המקורב אליו]
"ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני" (יוצר לשבת בראשית)

שם התואר עולה שוב בעברית החדשה, תחילה במשמעות שראינו בספרות הקדומה, כלומר הפך של איש דת – כוהן או רב. בטקסטים מסוף המאה ה־19 מצאנו: "בעלי בתים פשוטים, חלונים, לא מתוך כהני הדת" (הצבי, 2.10.1895, מתוך אתר עיתונות יהודית היסטורית), "…זאת הקדושה, אשר הלבשנו בה את כל אשר לנו: ארץ הקדש, לשון הקדש, כתבי הקדש וכו', מחתה מלבנו כל רגש עממי, עשתה כל סגולות העם רק ל"דברים שבקדושה" שלאיש חלוני פשוט, לא רב ולא כהן, אין כל חפץ בזה" (מובא אצל י' קלוזנר, שפת עבר – שפה חיה, 1896, מתוך "מאגרים" של מפעל המילון ההיסטורי).

שם התואר משמש לא רק לבני אדם אלא גם למוסדות שלטון, למוסדות חינוך, לענייני תרבות וכדומה. בשימוש זה 'חילוני' הוא בעל אותה המשמעות של 'חול' בצירופים 'שירת החול', 'לימודי חול' (כנגד 'שירת הקודש', 'לימודי קודש').

מי היה הראשון שהשתמש במילה לציון אדם שאינו מקיים מצוות? אולי היה זה הסופר יוסף חיים ברנר. כך למשל כתב: "…להכרתי הלאומית החפשית בהוה, שכלה חילונית, אתיאיסטית, אתיאולוגית…" (מתוך "בעיתונות ובספרות" ב, 1910, עמ' 7).

אל המילונים הגיעה המשמעות הזאת לראשונה רק בשנות השישים של המאה העשרים – ב"המלון החדש" של אבן־שושן.

לצד התגבשות המשמעות של המילה אנחנו עדים להתרוצצות בצורתה, כעולה מן התיעוד ב"מאגרים" של המילון ההיסטורי. יוסף קלוזנר מונה את המילה ברשימת מילים מן המקורות המשמשות בעברית החדשה (בחיבורו "שפת עבר – שפה חיה", 1896), ומנקדהּ חַלּוֹנִי. י"ח ברנר משתמש תחילה בצורה חילוני, ואולם בכתביו האחרונים נכתב חולוני, כלומר חֻלּוֹנִי. אצל ביאליק הצורה היא חֻלָּנִי, ככתוב במאמרו על הספר העברי: "לקוטי המיטב שבשירת ימי הבינים, הדתית והחולנית".

אשר לשם המופשט, מאתר עיתונות יהודית היסטורית עולה שהמילה החלה לשמש בשנות העשרים. למשל בתיאור בית הספר המתוקן והחדיש ננקט הצירוף "חילוניות יתרה וכפירה בעקר" (דאר היום, 25.7.1924); וכן: "…הפרושים היו בעלי ההתקדמות החילונית, וגם בפוליטיקה הם שהיו בעד חילוניות המלוכה" (דבר, 12.10.1932). משמעה במובאות אלו וכיוצא בהן הוא כצפוי 'היעדר קשר לדת' אך עדיין לא 'אי־קיום מצוות' כבימינו.

כתבה רונית גדיש.