הדתה

המילה הֲדָתָה הגיעה אל שולחנה של הוועדה למילים בשימוש כללי של האקדמיה בשנת תשס"ו (2006) – לאחר שכבר החלה לשמש, והוועדה המליצה למליאת האקדמיה לאמץ אותה.

מלכתחילה לא נועדה המילה הדתה לציין פעולה מכוונת של כפיית עמדה דתית על מי שאינו דתי, אלא בעיקר לציין תהליכים דוגמת השתנות אופיו של ארגון מסוים לַכיוון הדתי בעקבות כניסת אנשים דתיים לארגון, או הכנסת משמעויות דתיות לסמלים קיימים.

במובן זה המילה הדתה דומה למילה ההפוכה לה חילון. כשמדברים על תהליכי החילון של חברה, אין הכוונה למאמץ מודע ומאורגן להעביר אנשים על דתם, אלא להתפתחות המתרחשת מעצמה. חילון הוא גם מונח בתחום תורת המשמעים (סמנטיקה) – לציון מעתק משמעות של מילים מתחום הקודש לשימוש הכללי. מעתק של חילון קרה למשל למילים 'קורבן', 'מוסף' (במקור קורבן שהוקרב בשבתות ובמועדים), 'כהונה' (ביסודה תפקידו של הכוהן ועבודתו) ו'תרומה'.

המילה הֲדָתָה שקולה במשקל שמות הפעולה של בניין הפעיל, והיא גזורה מן המילה דָּת. סיפורה של המילה דת מעניין למדי. מילה זו מוכרת לנו ממגילת אסתר, כגון "בְּהִשָּׁמַע דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ", "אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית" – מקורה בפרסית ומשמעה 'חוק'. בספרות חז"ל אנחנו מוצאים צירופים כמו 'דת משה' לציון מערכת הציוויים של התורה, וכן 'דת יהודית' לציון מנהגי ישראל (בעיקר מנהגי צניעות של נשים). לצידם המילה 'דת' באה כמילה נרדפת לדין או לציון מערכת חוקים כלשהי. בחיבורים מימי הביניים, למשל אצל הרמב"ם, המילה 'דת' מציינת גם 'אמונה' או 'מערכת אמונות ודעות' – תרגום למונח האסלאמי دِين (דִין). המשמעות המוכרת לנו כיום 'מערכת אמונה באל וציוויה' משקפת את המשמעות שקיבל המונח האירופי religion בימי הביניים המאוחרים. עד היום המשמעות הלא אמונית של המילה 'דת' נשתמרה בביטויים מסוימים, כגון בצירוף "כדת" או "כדת וכדין" שפירושו 'כראוי', 'כנדרש'. שם התואר דָּתִי לציון 'אדם המאמין בדת ומקיים את מצוותיה' החל לשמש ככל הנראה בשלהי ימי הביניים.

לדיון (הקצר) במילה במליאת האקדמיה (עמ' 38, 40–41).