תגובת המזכירות המדעית להערות הציבור על כללי הכתיב החדשים (סיוון תשע”ז, יוני 2017)

השבוע פרסמנו את כללי הכתיב המלא החדשים וקיבלנו תגובות רבות ומגוונות. אנחנו מברכים את כל המשתתפים בדיון הערני ולעיתים אף הסוער שהתפתח – דיון שהוא עדות לאהבה הגדולה המשותפת לרבים מאיתנו: אהבת השפה העברית.

היו שראו בשינויים שהחליטה עליהם האקדמיה פגיעה בעברית וכניעה של האקדמיה לבורות ולזלזול של הציבור בלשוננו. לדעת אחדים הוספת וי”ו או הוספת יו”ד בכתיב המלא הן שגיאות כתיב בדיוק כמו החלפת טי”ת בתי”ו או קו”ף בכ”ף. אף הובעה דעה שלכתיב החסר – הדקדוקי – יש מעמד של קדושה.

טענות אלו אין להן על מה שיסמכו. הכתיב העברי מעולם לא היה כתיב אחיד, ומילוי הכתיב רוֹוח בספרות העברית לדורותיה.

בספר בראשית אפשר למצוא לא פחות מארבעה כתיבים של המילה ‘תולדות’: תולדות (ב, ד), תולדת (ה, א), תלדת (כה, יב), תלדות (לו, א). חוסר עקיבות בשיטת המילוי או החיסור של וי”וים ויו”דים יש גם בספרות חז”ל. למשל בכתב היד החשוב ביותר של המשנה, כתב יד קאופמן, אפשר למצוא באותה המשנה (אבות ב, א): מצוה (בווי”ו אחת), והווי (בשתי וי”וין); שלשה (בלי וי”ו), אוזן (בווי”ו) [ראו בתצלום למטה]. כך גם בספרות העברית המאוחרת יותר.

כתיבים מן הסוג שאישרה עתה האקדמיה רוֹוחים בכתיבה העברית – גם בחיבורים קלסיים. למשל בכתב היד של המשנה שנזכר לעיל, אנו מוצאים עימה, איתך, עיזים, ניסים, קורבנות. במשלי בן סירא שנשתמרו בעברית אנו מוצאים בעיתו ובמדרש ספרא יש עיתים, בפיוטים רווחות צורות כמו הינני וצורת הרבים של מֵגֵן נכתבת כמעט תמיד ביו”ד מגינים.

בוועד הלשון, שייסד את כללי הכתיב המלא, ידעו היטב שהכתיב העברי אינו אחיד. אולם חבריו סברו כי שפה מודרנית צריך שתהיה בה אחידות בכתיב. גם חברי האקדמיה כיום שותפים לדעה זו, ודומה שהשקפה זו מקובלת על רוב הציבור.

ועד הלשון החליט אפוא לקבוע כללי כתיב לעברית. תחילה היו שסברו שיש לקיים כתיב אחד – הוא הכתיב הדקדוקי המוכן לניקוד, כתיב חסר כמעט לחלוטין. לדוגמה: מדיק = מְדֻיָּק; מכון = מָכוֹן וגם מְכַוֵּן וגם מְכֻוָּן. משהתברר שכתיב זה קשה לקריאה ללא ניקוד, הוחלט לקיים שני כתיבים – אחד חסר בתוספת ניקוד, והאחר מלא לפי תנאים מסוימים.

כללי הכתיב חסר הניקוד, שנקבעו בשנת תש”ח, שיקפו את הנהגים בני הזמן ואת מה שהצליחו להסכים עליו בוועד הלשון. עם זה בדיונים שהיו ציינו קובעי הכללים שההחלטות צריכות לעמוד במבחן ההתקבלות בציבור, ויהיה מקום לבחון אותן מפעם לפעם.

עתה – אחרי שבעים שנה – מצאה האקדמיה לנכון לעדכן בעיקר שני כללים שהציבור התקשה לקבל מבחינה מעשית.

השינוי האחד הוא הוספת וי”ו למילים כמו תוכנית, אובדן ועוצמה. כתיב וי”ו במקום שבניקוד יש קמץ קטן אין בו חידוש. הרי גם לפי הכללים הקודמים כותבים צורכיהם, חורפי, הופקד, מועדף, נוהלי־ וכדומה. ושוו בנפשכם איך אפשר לסמן את ההגייה המבוקשת של המילה “בעצמה” במשמעות ‘בכוח’ – הרי הקמץ שנכתוב מתחת לעי”ן לא יעזור לרוב קוראי העברית….

השינוי השני הוא כתיבת יו”ד במילים כמו איתה, לעיתים, מגינים. הכתיב הזה מתאים לכלל הגדול הקובע כי יש לכתוב יו”ד לציון תנועת i לפני אות שבניקוד יש בה דגש, כגון דיבר, סיפור, מילה. עכשיו מצטרפות לכך גם המילים הנזכרות וכיוצא בהן. אומנם יש כאן צמצום של עקרון שמירת הכתיב של צורת היסוד (שהרי אין יו”ד במילים את, עת, מגן), אך הלוא תנועת המילה בצורת היסוד הייתה e ובנטייה היא השתנתה לתנועת i (השוו למשל לכתיב הצורות הנוטות של המילה עיקרון – עקרונות, עקרון־ ללא יו”ד, שהרי תנועת i משתנה בנטייה לתנועת e).

אין אפוא כל בסיס לאמירה שהכללים החדשים פוגעים באושיות העברית. כללי הכתיב מקיימים איזון עדין בין עקרונות מנוגדים, שבמקרים רבים סותרים זה את זה. הינה כמה מהם: קביעת כללים פשוטים ככל האפשר ומיעוט בחריגים; הבחנת כתיב בין מילים שונות במשמען; התחשבות בכתיב המקובל בציבור; שמירה על צורת היסוד של המילה; יו”ד מציינת בדרך כלל תנועת i ולא תנועת e. ההחלטות החדשות משנות במקצת את יחסי הכוחות בין העקרונות האלה, במקום שראתה האקדמיה צורך בכך.

לכולנו שינויים הם דבר קשה. לא בכדי בחרה האקדמיה להימנע מזעזוע קיצוני של הכתיב מתוך כבוד למסורת ולהרגלי הכתיבה של הציבור. היקף השינויים בכללי הכתיב שהוחלט עליהם עתה אינו גדול. לדוגמה: במגילת העצמאות יש כ־650 מילים. לפי הכללים החדשים משתנה הכתיב של שתי מילים בלבד מן המגילה: ומגינים, מצידם.

אנחנו מקווים כי למרות הקושי הכללים החדשים יתקבלו במהרה ומודעים לצורך של רבים בתקופת הסתגלות. נשמח להמשיך לקבל את ההערות המפרות של כל אוהבי השפה העברית.

קטע מכתב יד קאופמן של המשנה, מסכת אבות, ב, א.