שני פנים או שתי פנים?

 

panim

המילה פָּנִים שייכת לקבוצת המילים שמינן הדקדוקי כפול – זכר וגם נקבה. לפיכך אפשר לומר "שתי פנים" וגם "שני פנים" – בין בהוראה מוחשית ובין בהוראה מושאלת ('צדדים', 'היבטים'). עם זאת כאשר משתמשים במפורש במילה פָּנִים כריבוי של פָּן מוטב לנקוט לשון זכר: "יש כאן שני פנים: הפן האחד הוא… והפן השני הוא…".

הנה פירוט הדברים:

המילה פָּנִים עתיקה מאוד בלשוננו והיא רווחת בתנ"ך ובספרות חז"ל. צורתה לעולם צורת רבים – גם כאשר היא מציינת פרט יחיד, כגון פנים של אדם אחד. ריבוי זה מכונה בפי הבלשנים ריבוי תמידי, ובלטינית plurale tantum ("רבים בלבד"). עוד דוגמאות לריבוי תמידי הן המילים חַיִּים, רַחֲמִים, כְּלוּלוֹת, נְעוּרִים, מַיִם, שָׁמַיִם (שתי האחרונות בצורת זוגי). חוקר הלשון נפתלי הרץ טור־סיני שיער כי המילה פָּנִים ועוד כמה ממילות הריבוי התמידי נוצרו בשלב קמאי של השפה, כאשר עדיין לא הייתה חלוקה דקדוקית מובהקת בין יחיד לרבים.

בלשון המקרא המין הדקדוקי של פָּנִים הוא זכר: "רוּחַ צָפוֹן תְּחוֹלֵל גָּשֶׁם, וּפָנִים נִזְעָמִים לְשׁוֹן סָתֶר" (משלי כה, כג). לעומת זה בלשון חכמים מינה של המילה הוא לרוב נקבה, כגון במימרה הידועה של שמאי "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" (משנה אבות א, טו). הבדלים במין הדקדוקי בין לשון המקרא ללשון חכמים מוכרים ממילים נוספות, ובהן שָׂדֶה, זָנָב, כּוֹס (הראשונות במקרא זכר ואצל חז"ל בעיקר נקבה, והשלישית להפך). בעברית בת ימינו המילה פָּנִים היא גם זכר וגם נקבה, כגון "פנים חלקות" וגם "פנים חלקים". עם זאת בְּביטויים המוּרָשים לנו מן המקורות מומלץ לנקוט את לשון המקור, כגון "פנים חדשות", "בסבר פנים יפות".

ומה בדבר הביטוי משתמע לשני פנים או משתמע לשתי פנים?
ביטוי זה מקורו בלשון ימי הביניים, והוא משקף הוראה מאוחרת יחסית של המילה פָּנִים: 'צד', 'היבט', 'אופן', 'בחינה'. הוראה זו מוכרת בעברית בעיקר בחיבורים מתקופת הגאונים ומימי הביניים, והיא הושפעה משימושים מקבילים של המילה הערבית وَجْه (וַגְ'הּ) שהוראתה היסודית 'פָּנִים'. מכאן גם הביטויים "על כל פנים", "יש פנים לכאן ולכאן" ועוד.

בספרות הגאונים ובספרות הרבנית של ימי הביניים אנו מוצאים הן "שני פנים" הן "שתי פנים", ושני הניסוחים כשרים לשימוש גם בימינו. עם זאת כדאי לתת את הדעת לפן נוסף של העניין: שלא כמילה העברית פָּנִים, המילה הערבית وَجْه (וַגְ'הּ) היא מילה בצורת יחיד, וברבים יש לה צורות אחרות: وُجُوه, أَوْجُه (וֻג'וּהּ, אַוְגֻ'הּ). בערבית אפשר אפוא לדבר על כמה وُجُوه או أَوْجُه, ואחר כך לפרט כל وَجْه בפני עצמו. לכן בימי הביניים כותבי העברית דוברי הערבית, ובייחוד המתרגמים מערבית לעברית, חשו צורך בצורת יחיד מובהקת של המילה פָּנִים בבואם לפרט את הפנים השונים (או השונות) של הדבר. חלקם השתמשו לשם כך במילה אֹפֶן ("האופן האחד… והאופן השני…"), ואילו אחרים נקטו את המילה פָּן – גזירה לאחור מצורת הרבים פָּנִים. מינה הדקדוקי של המילה פָּן הוא זכר בלבד (על פי משקלה): "הפן האחד", "הפן השני" וכן הלאה. אם כן נוכל להציע כי כאשר בא לאחר המילה פנים פירוט של כל פן ופן – ננקוט לשון זכר: "שני פנים… הפן האחד… והפן השני…"

הערות

א. בלשון ימי הביניים אפשר למצוא לעתים "שתי פנים" בנקבה ואחר כך "פן אחד" ו"פן שני" (או "אופן אחד" ו"אופן שני") בזכר. ניסוח זה איננו עקיב, ולכן איננו מומלץ.

ב. יש הכותבים "פאן" באל"ף, כנראה משום שאינם מודעים למקור המילה. כתיב זה הוא כמובן שגוי.

גילה פנים בתורה ושבעים פנים לתורה

כאמור, השימוש במילה פָּנִים במשמעות 'צד', 'היבט' התפתח בעיקר בימי הביניים בהשפעת הערבית. אף על פי כן יש לו יסוד קדום יותר בעברית עצמה. בכמה מקומות בספרות האמוראים נאמר שהתורה נדרשת "מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור" (ירושלמי סנהדרין ד:ב, כב ע"א, ויקרא רבה כו ועוד), ובדומה לכך מסופר על רבי מאיר שהיה "אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים" (בבלי עירובין יג ע"ב). במובאות אלו המילה פָּנִים משמעה כנראה 'טעמים' או 'נקודות מבט שונות'.

לעומת זה בשני מקומות אחרים בספרות חז"ל אפשר שהמילה פנים נתפרשה כך רק בדיעבד:

1) רבי אלעזר המודעי מונה במסכת אבות כמה אנשים שאין להם חלק לעולם הבא ובהם "המגלה פנים בתורה שלא כהלכה" (אבות ג, יא). על פי ההבנה הרווחת, הכוונה לאדם המפרש את התורה שלא כהלכה, כלומר המוצא בה צדדים ופירושים שאינם ראויים. אך לדעת כמה מן הפרשנים והחוקרים "המגלה פנים בתורה" פירושו 'המתחצף ומעז פניו כלפי התורה', וממילא אין כאן פנים שהם 'צדדים'. חוקר הלשון שמעון שרביט אף מציין כי ברוב עדי הנוסח של המשנה חסרות המילים "שלא כהלכה". לדעתו מדובר בתוספת מאוחרת שנזקקו לה בגלל ההבנה המוטעית שגילוי פנים בתורה עניינו מתן פרשנויות שונות לתורה, דבר שכשהוא לעצמו אינו בהכרח שלילי.

2) בתלמוד הבבלי (בבא מציעא טז ע"א) נזכרת קושיה אשר "אינה צריכה לפנים" (לעומת קושיה אשר "צריכה לפנים ולפני לפנים"). יש המבינים זאת 'אינה צריכה פירושים', 'אינה צריכה צדדים לתרצה', אך מקובל יותר להסביר כדברי רש"י "אינה צריכה כדי לתרצה להכניסה לפני בני הישיבה". על פי זה המילה הנזכרת כאן איננה לְפָנִים (לשון פנים, צדדים) אלא לִפְנִים (לשון פנימה).

לסיום נזכיר את המימרה הידועה "שבעים פנים לתורה". כאן ודאי המילה פנים משמעה 'צדדים', 'היבטים', 'פירושים'. אלא שמימרה זו – כמו שהראה חוקר המדרש והאגדה חננאל מאק – מאוחרת לתקופת חז"ל ומתועדת לראשונה בצורתה זו בחיבורים מימי הביניים (אם כי הרעיון המובע בה מבוסס על דרשות חז"ל).