נעמי

בין מגילת רות ל"מותק שלי"

השם נָעֳמִי הוא צורת נטייה של שם העצם נֹעַם (בלי ניקוד נועם), ככל הנראה בכינוי קניין לגוף ראשון יחיד – כלומר, נעמי פירושו 'הנועם שלי' (כמו 'התֹּאַר שלי' – תָּאֳרִי). השורש נע"ם מוכר בעברית גם מן המילים נָעִים ונְעִימוּת ומן הפועל נָעַם שפירושו 'היה נעים'. השורש מצוי גם בלשונות שמיות אחרות – התואר نَاعِم (נַאעִים) בערבית פירושו 'עדין', 'רך', ושם העצם نِعْمَة (נִעְמָה) פירושו 'שלווה'.

במגילת רות יש עדות למשמעות נוספת של השורש נע"ם, והיא נלמדת מפי נעמי עצמה: "אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד" (א, כ). בדברים האלה נרמז שהשם נעמי מציין את ההפך מן המילה מר. במקרא היפוכו המקובל של מר הוא מתוק: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע; שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" (ישעיה ה, כ). מכאן עולה שאחת המשמעויות של שם העצם נועם הייתה 'מתיקות', והשם נעמי היה עשוי להתפרש במשמעות קרובה לביטוי המודרני "מותק שלי". עוד ראיה לשימוש השורש נע"ם בהוראת מתיקות אנו מוצאים בספר משלי: "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם" (ט, יז). כאן הפעלים מָתַק ונָעַם באים זה לעומת זה בתקבולת האופיינית לשירה המקראית.

השימוש בשורש אחד לציון הטעם המתוק ולציון העדינות והנעימוּת איננו ייחודי ללשון העברית. משמעות היסוד של התואר dulcis בלטינית ושל מקביליו בצרפתית, בספרדית ובלשונות מודרניות אחרות שמקורן בלטינית היא 'מתוק', ומשמעויותיו הנוספות – 'רך', 'עדין' וכן 'חביב'.

נחזור לעברית: שימוש באותן מילים לציון הטעם הערב לחִכָּם של רוב בני האדם ולציון דברים חיוביים הנתפסים בחושים אחרים בא לידי ביטוי גם בשורש מת"ק עצמו: "וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ" (קֹהלת יא, ז). מעתק משמעות מתחומו של חוש אחד מחמשת החושים לתחומו של חוש אחר נקרא בתורת המשמעים עירוב חושים (בלעז סִינֶסְתֵּזְיָה – synaesthesia; מיוונית: syn – יחד, aesthesis – חוש).

דוברי העברית עשויים לחשוב שגם המילה נְעִימָה במשמעות 'שירה או נגינה' קשורה לאותו השורש נע"ם, שהרי המוזיקה ערבה, נעימה לאוזנם של בני אדם. ואולם נראה שהמילה נעימה במשמעות זו נגזרה משורש שמי אחר אשר נשתמר בערבית בצורתו הקדומה نغم (נע'ם). בעברית התלכדו שני העיצורים השמיים הקדומים – האחד לועי והאחר ענבלי (בערבית ع ו־غ) – לעיצור אחד, הוא העיצור הלועי ע', וכך נעשו שני השורשים נע"ם – האחד במשמעות 'ערב ומתוק' והאחר במשמעות 'מנגינה' – בעלי הגה זהה.

מן השורש נע"ם נגזרו גם השמות המקראיים נַעֲמָה, נַעֲמָן, אֲחִינֹעַם ואֲבִינֹעַם והשמות החדשים נֹעַם, אֱלִינֹעַם ונְעִימָה. גם בערבית יש שמות פרטיים מאותו השורש, כגון نعيم (נַעִים) לאיש ו-نعيمة (נַעִמַה) לאישה.

כתבה קרן דובנוב.