נווה

נווה-07

השם הפרטי נָוֶה רווח למדיי בשנים האחרונות, ואנו נשאלים הרבה על משמעו ועל הכתיב שלו.

כמו שמות פרטיים רבים בעברית החדשה, יסודו של שם זה במילה כללית מן המקורות. למילה נָוֶה שתי משמעויות:
(א) 'יפה', 'נאה'
(ב) 'מקום', ובייחוד 'מקום מרעה במדבר'.
ככל הנראה מדובר בשתי מילים נבדלות מבחינה היסטורית.

במשמעות הראשונה נָוֶה הוא כתיב חלופי של נָאוֶה – שם תואר שמשמעו 'נאה', 'יפה': "כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה" (שיר השירים ב, יד). הצורה נָוֶה (בלי אל"ף) אינה מתועדת בתנ"ך, אך פעם אחת מצויה צורת הנקבה נָוָה: "הַנָּוָה וְהַמְּעֻנָּגָה דָּמִיתִי בַּת צִיּוֹן" (ירמיהו ו, ב). גם בנקבה הכתיב הרגיל בתנ"ך הוא באל"ף (נחה): נָאוָה (מילה זו משמשת אף היא שם פרטי לפחות כמה דורות). בספרות חז"ל יש גם נָוֶה בזכר (למשל משנה ערכין ג, א).

בימי הביניים וגם בימינו נחלקו הדעות בשאלה מאיזה שורש נגזר שם התואר נָאוֶהנָוֶה: נא"י, נא"ו או או"י (בבניין נפעל; מלשון איווי – 'רצון'). מכל מקום מקובל שיש קשר בינו ובין המילים נָאֶה ונוֹי (במקורות גם נוֹאִי) המוכרות למן ספרות חז"ל.

את המשמעות השנייה של נָוֶה – 'מקום מרעה במדבר' – הוצע לקשור אל הפועל הערבי نَوَى (נַוַה) שאחת מהוראותיו היא 'התקדם לקראת', 'נדד לכיוון יעד רצוי'. לפי השערה זו נָוֶה הוא ביסודו מקום פורה במדבר – יעד למסעות הרועים והנוודים. ואכן המילה מצויה כמה פעמים בתנ"ך בהקשר של רעיית צאן, כגון בדברי ה' לדוד: "אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן" (שמואל ב ז, ח).

בהשאלה נָוֶה הוא 'מקום מבטחים', 'מקום שלווה ומרגוע' ומכאן גם 'בית', 'מעון'. למשל: "וְיָשַׁב עַמִּי בִּנְוֵה שָׁלוֹם וּבְמִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים וּבִמְנוּחֹת שַׁאֲנַנּוֹת" (ישעיהו לב, יח). במשמעות זו המילה באה לעתים בהקשר של בית ה' או מקום השכינה, כגון בשירת הים "נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ" (שמות טו, יג).

על פי כללי הכתיב חסר הניקוד המילה נווה נכתבת בווי"ו כפולה, וכך אנו ממליצים לכתוב גם את השם הפרטי (על כתיבם התקני של שמות פרטיים ראו כאן). הגיית השם היא בנו"ן קמוצה, כלומר Nave.