נמס ונטיותיו

הפועל נמס הוא פועל מתעתע. במבט ראשון הוא נראה כפועל השקול במשקל פָּעֵל, דוגמת יָשֵׁן, רָעֵב, צָמֵא, כָּבֵד, גָּדֵל, עָיֵף או מָלֵא. מילים אלו ידועות בכינוי "פועלי מצב", ושלוש אותיותיהן הן שלוש אותיות השורש שלהן. מסיבה זו נוטים דוברים רבים להטות את נמס על דרך פועלי המצב, וכשם שאומרים בעבר יָשַׁנְתִּי יָשַׁנְתָּ ובהווה יָשֵׁן יְשֵׁנָה, כך הם נשמעים אומרים נָמַסְתִּי נָמַסְתָּ וגם נָמֵס נְמֵסָה. להבנה זו – ששורש המילה הוא נמ"ס – מסייעות צורות העתיד: בצורות אלו חסרה הנו"ן, כדרכם של פעלים רבים שזאת להם אות השורש הראשונה. כשם שלמשל מן הפועל נָגַע צורות העתיד הן יִגַּע, תִּגַּע ומן הפועל נָזַליִזַּל, תִּזַּל, כך צורות העתיד של נָמַס הן יִמַּס, תִּמַּס.

ואולם בעיון מעמיק יותר מתברר שהנו"ן של נמס איננה אות השורש הראשונה, ושנטיית הפועל הזה אינה פשוטה כלל ועיקר. הרי הפועל נמס קשור במילים כמו תְּמִסָּה או מְסִיסוּת, שלא זו בלבד שחסרות נו"ן הן, אלא שבמילה תְּמִסָּה הסמ"ך דגושה בדגש חזק ובמילה מְסִיסוּת אף מתגלות לעין־כול שתי סמ"כים. ואכן שורש המילים תְּמִסָּה ומְסִיסוּת הוא מס"ס – כפי ששורש המילים תְּחִנָּה או חֲנִינָה וכן הפועל נֵחַן הוא חנ"ן, וכפי ששורש המילים תְּחִקָּה או חֲקִיקָה הוא חק"ק.

שורש הפועל נמס אף הוא מס"ס, ומסיבה זו בפעלים אחרים מן השורש הזה – כמו הֵמֵס והִתְמוֹסֵס – אין כל זכר לנו"ן. הם נוטים כפעלים אחרים מגזרת הכפולים (כמו הֵסֵב והסתובב מן סב"ב), כלומר פעלים ששתי אותיות השורש האחרונות שלהם זהות. עובדה זו מעלה שתי תהיות: מהי הנו"ן בפועל נמס ומה נטייתו של פועל זה?

לאמתו של דבר הנו"ן של נמס היא נו"ן הבניין – בניין נפעל. הפועל הזה משמש כבר במקרא, והוא בא בשני ניקודים: נָמֵס (יחזקאל כא, יב) או נָמָס (בהפסק; כך למשל בשמות טז, כא). ההשוואה לפעלים אחרים בגזרת הכפולים מעלה שהניקוד בצירי אינו רגיל, אך מוכּרת גם הצורה נָקֵל (לצד נָקָל, נָקַל) מן השורש קל"ל – הקשורה כמובן למילה קַל.

ככלל נטיית בניין נפעל בגזרת הכפולים סבוכה, ועל כן אין לתמוה שגם יתר צורות הנטייה של הפועל נמס אינן פשוטות (אך רגילות לפעלים מגזרת הכפולים). כאשר הסמ"ך איננה בסוף המילה, היא דגושה בדגש חזק לציון העיצור הכפול, והתנועה שלפניה – פתח. כך מתקבלות צורות עבר דוגמת נְמַסּוֹתִי (כמו נְקַלּוֹתִי), נְמַסּוֹתָ, נָמַסָּה, נָמַסּוּ, צורות הבינוני נְמַסָּה, נְמַסִּים נְמַסּוֹת (היחיד: או נָמֵס או נָמָס) וצורות העתיד תִּמַּסִּי, יִמַּסּוּ (במלעיל). במקרא מצויה גם צורת המקור הִמֵּס (תהלים סח, ג), ועל פיה שם הפועל הוא לְהִמֵּס. תאורטית גם הצורות לְהִמַּס, לְהִמֹּס אפשריות – על פי ניקוד צורות מקור בפעלים אחרים (כגון לְהִבֹּז מן השורש בז"ז). אבל לא תקנית הצורה לְהִנָּמֵס שהרי כאמור הנו"ן איננה חלק מהשורש.