פרשת וילך – לשונות של קל וחומר
בפרשת וילך משה נושא נאום פרדה לפני בני ישראל וסוקר את העתיד לקרות להם. בין השאר הוא צופה שלאחר מותו הם ימרדו באלוהים: “הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה’, וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי” (דברים לא, כז).דבריו אלו של משה נחשבים “אחד מעשרה קל וחומר שבתורה” (רש”י ופסיקתא זוטרתא בעקבות בראשית רבה). למה הכוונה? קל וחומר פירושו שאם דבר כלשהו חל על מקרה מסוים, ודאי וּודאי שהוא חל גם על מקרה מובהק יותר. ובהקשר שלנו: אם ישראל מרדו באלוהים בעוד משה חי, ודאי שימרדו אחרי מותו.
בדברי משה משמש המבנה ‘הֵן… וְאַף כִּי…’. את המבנה הזה אנו מוצאים גם במקומות אחרים בתנ”ך בשינויים קלים, ולעיתים בהשמטת המילה הראשונה. למשל:
- הִנֵּה אֲנַחְנוּ פֹה בִּיהוּדָה יְרֵאִים, וְאַף כִּי נֵלֵךְ קְעִלָה אֶל מַעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים (שמואל א כג, ג)
- לֹא נָאוָה לְנָבָל שְׂפַת יֶתֶר, אַף כִּי לְנָדִיב שְׂפַת שָׁקֶר (משלי יז, ז)
ולעיתים בשאלה רטורית:
- הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה? (שמות ו, יב)
- הִנֵּה לְאָבִי וּלְאִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי, וְלָךְ אַגִּיד? (שופטים יד, טז)
- הִנֵּה שְׁנֵי הַמְּלָכִים לֹא עָמְדוּ לְפָנָיו, וְאֵיךְ נַעֲמֹד אֲנָחְנוּ? (מלכים ב י, ד)
את הצירוף קל וחומר עצמו אנו פוגשים לראשונה בספרות חז”ל, ומכתבי היד אנו למדים שצורתו המקורית הייתה קול וחומר. ‘קול’ ו’חומר’ הם ככל הנראה שמות מופשטים שמשמעם ‘קלוּת’ ו’חומרה’ (כלומר בצירוף זה המילה חומר אין משמעה material). לימוד בדרך של קל וחומר נפוץ מאוד אצל חז”ל ונחשב לאחת המידות שהתורה נדרשת בהן.
משפטים רבים של קל וחומר בספרות חז”ל כוללים את המילים ‘קל וחומר’ עצמן, למשל: “יפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטיפשים” (תוספתא פסחים ט, ב). ביטוי רווח נוסף הוא על אחת כמה וכמה (או בגרסתו הנדירה יותר: ‘על אחת כמה ואחת כמה’), כגון בסיפור הידוע על רבי עקיבא:
מה היה תחלתו של ר’ עקיבא? אמרו בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר. אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום […] מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשין כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם. מיד חזר ללמוד תורה. (אבות דרבי נתן)
מספרות חז”ל ירשנו גם את הביטוי כל שכן (ובגרסתו הנדירה יותר: ‘כן שכן’), למשל: “אין נותנין פרצה לפני הכָּשֵׁר, וכל שכן לפני הגנב” (תנחומא מצורע יג). ובצורת שאלה רטורית: “על חיי שעה מברך, על חיי עולם הבא לא כל שכן?!” (בבלי ברכות מח ע”ב). לצד מבנים אלו (ואחרים) אפשר למצוא גם אצל חז”ל ניסוחים חופשיים יותר להסקת מסקנה בדרך של קל וחומר – בדיוק כמו בתנ”ך. למשל: “על עצמו אינו נאמן, כיצד יהא נאמן על של אחרים?” (משנה דמאי ב, ב).
כל דרכי ההבעה האלה עומדות כמובן לרשות הדוברים והכותבים גם בלשון ימינו.
הערה
בתלמוד הבבלי (פסחים נ ע”ב) נזכר הצירוף קל וחומר בן בנו של קל וחומר לציון דבר שנלמד בדרך של קל וחומר מתוך דבר שהוא עצמו נלמד מדרך של קל וחומר. בלשון הרבנית נשחקה המשמעות המקורית של הביטוי, והוא החל לשמש לצורך הדגשה של קל וחומר לציון דבר שוודאותו רבה במיוחד. כך למשל כותב עגנון: “בקושי מָנוּ מלמדי גמרא בין בני אדם, קל וחומר מלמד תינוקות, קל וחומר בן בנו של קל וחומר מי שאינו אלא מסייע למלמד תינוקות” (גזלת המת או שמן זית זך, 1934).
