פרשת שופטים – הסגת גבול

הצירוף 'הסיג גבול' נזכר לראשונה בפרשתנו בַּציווי "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים" (דברים יט, יד). למסיגי הגבול אף יוחדה קללה משלהם במעמד הברכה והקללה: "אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן" (שם כז, יז).

בתנ"ך 'מסיג גבול' הוא מי שמגדיל את נחלתו על חשבון נחלת זולתו, ובלשונו של רש"י: "שמחזיר סימן חלוקת הקרקע לאחור לתוך שדה חבירו למען הרחיב את שלו". הפועל הִסִּיג (בבניין הפעיל) משמעו 'הסיט', 'הרחיק', והוא קרוב לפועל נָסוֹג (בבניין נפעל) שמשמעו 'זז לאחור', 'שָׁב' (על חילופי הגזרות בשורש של הפעלים האלה ראו כאן).

בעברית בת ימינו קיבל הצירוף 'הסיג גבול' משמעות שונה מעט: פלש, נכנס לשטח פרטי (במשמע מוחשי או מופשט) בלי רשות.

אשר לכתיב הצירוף: בתנ"ך 'הסיג גבול' כתוב כמעט תמיד בסמ"ך, ורק פעם אחת בשי"ן בפסוק "גְּבֻלוֹת יַשִּׂיגוּ, עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ" (איוב כד, ב). במגילות ים המלח מצוי הכתיב בסמ"ך בלבד, וזה גם הכתיב הרווח בחיבורים שונים לאורך הדורות. ככלל כאשר מילה יכולה להיכתב הן בסמ"ך הן בשי"ן – ההמלצה היא לנקוט את הכתיב בסמ"ך, על אחת כמה וכמה אם זה הכתיב העיקרי בלשון המקורות. ועוד, הפועל הִשִּׂיג בשי"ן שמאלית רגיל בלשוננו במשמע אחר שאינו שייך לענייננו: 'הגיע אל מטרתו', 'הצליח לקבל את הדבר המבוקש' (פועל זה הוא מן השורש נשׂ"ג, לעומת הִסִּיג 'הסיט' ששורשו סו"ג).