תָּאֵב ותאווה

teav veteavaהמילים תָּאֵב ותאווה דומות בצלילן וגם במשמען – שהרי שתיהן עניינן רצון ותשוקה. אף על פי כן לא ידוע על קשר היסטורי ביניהן. תַּאֲוָה גזורה מן השורש או"י המוכר גם מן המילים אִוָּה, הִתְאַוָּה, מַאֲוַיִּים ומן הצירוף 'אַוַּת נפשו'. המילה תָּאֵב גזורה מן השורש תא"ב. במקרא אנו מוצאים פעמיים את הצורה תָּאַבְתִּי בפרק קיט בתהלים: "הִנֵּה תָּאַבְתִּי לְפִקֻּדֶיךָ" (פס' מ), "תָּאַבְתִּי לִישׁוּעָתְךָ" (פס' קעד), ופעם אחת "לְתַאֲבָה אֶל מִשְׁפָּטֶיךָ" (שם, פס' כ). את צורת הבינוני תָּאֵב אנו מוצאים החל בלשון חז"ל, למשל "שאין יצר הרע תאב אלא דבר שהוא אסור לו" (ירושלמי יומא ו:ה, מג ע"ד). מן השורש תא"ב נגזרה גם המילה תֵּאָבוֹן, גם היא מוכרת למן לשון חז"ל. מקובל לראות בשורש תא"ב שורש משני של השורש אב"י המוכר מן הפועל המקראי אָבָה ('רצה', 'הסכים'). השורש אב"י עצמו דומה עוד יותר לשורש או"י, אך לא ידוע על קשר בין השניים.

והנה בעברית החדשה נוצרה היערכות סדירה בצירופים המיוסדים על שתי המילים תאווה ותאֵבתַּאֲוָה משמשת השם המופשט של תָּאֵב: האדם הוא 'תאב דעת' או 'תאב בצע', ואילו תכונתו היא 'תאוות דעת' או 'תאוות בצע'. היערכות זו, אשר עמד עליה הבלשן חיים רוזן, היא חלק מתופעה כללית של מילים ממקור שונה המתקרבות זו לזו ומשפיעות זו על זו בגלל דמיונן הצורני. מכל מקום מכיוון ששתי המילים אכן יפות להבעת העניין – אין פסול בהיערכות הזאת.