פרשת נשוא – 'הניף תנופה': על המושא הפנימי במקרא ובימינו

"וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה" (במדבר ו, כ)

בפסוק זה יש חזרה על הפועל באמצעות שם הפעולה: הניף תנופה. נשאלת השאלה לשם מה החזרה הזאת.

התפקיד ששם הפעולה ממלא במשפט הזה מכונה מושא פנימי. המושא הפנימי דומה למושא הישיר – שכן זהו שם המצטרף אל הפועל ללא תיווך של מילת יחס. ואולם שלא כמושא ישיר הוא אינו מציין את מקבל הפעולה. יתר על כן, הוא עשוי להצטרף גם לפעלים עומדים, שככלל אינם מצריכים מושא לצדם.

מהו מושא פנימי?

כפי שראינו המושא הפנימי הוא שם מופשט – לרוב שם פעולה – הגזור מאותו השורש של הפועל. בלשון המקרא יש שהמושא הפנימי בא לעצמו כמו בפסוקנו "להניף תנופה", ויש שמצטרף אליו לוואי – שם תואר או סומך, למשל: "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד" (בראשית כז, לג), "וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ" (שמואל א כ, יז).

נקל להבין את תפקידו של המושא הפנימי כשמצטרף אליו לוואי: הלוואי מתאר את שם הפעולה ושניהם יחד משמשים תיאור לפועל. לדוגמה, בפסוק "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד" – במקום לתאר את הפועל ישירות בניסוח מעין 'ויחרד מאוד', הפועל מתואר באמצעות הצירוף 'חרדה גדולה עד מאוד'. הוא הדין בפסוק השני "כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ": במקום לומר 'אהב אותו כנפשו'  ('כנפשו' הוא תיאור ישיר של הפועל), הפועל מתואר בצירוף 'אהבת נפשו'. ואמנם נמצא גם התיאור הישיר: "וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד וַיֶּאֱהָבֵהוּ [כתיב: ויאהבו] יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ" (שמואל א יח, א).

ומה תפקידו של המושא הפנימי הבא ללא לוואי? מקובל להסביר שבמקרים אלו המושא הפנימי נועד להדגשה, כעין תיאור המבטא עָצמה או תוקף. כך הוא בפסוקנו וכך הוא בפסוקים כגון אלה:

"וַיָּצָם דָּוִד צוֹם" (שמואל ב יב, טז), "חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם" (איכה א, ח), "שָׁם פָּחֲדוּ פָחַד" (תהלים יד, ה).

בלשון המקרא מבנה נוסף – נפוץ מאוד – ממלא תפקיד דומה: מקור מוחלט ופועל נטוי, כגון "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל" (בראשית ב, טז), "טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" (בראשית לז, לג), "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם" (שמות ג, ז), "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" (שמות לד, ז). בכל אלה מקובל לומר שהמקור המוחלט משמש להדגשה.

המושא הפנימי משמש גם בעברית החדשה במבנה הכולל לוואי, והוא רווח בעיקר בלשון הכתובה ובלשון הרשמית: 'מידות החום יעלו עלייה ניכרת', 'הם התנגדו התנגדות עזה להצעה', 'העיצומים פגעו פגיעה של ממש בכלכלה', 'רוכב אופניים נפצע פצעים קלים מפגיעת מכונית', 'מטגנים את הבצל טיגון קל'.

דרך ניסוח זו נותנת מענה למיעוט תוארי הפועל בעברית, והיא נחשבת לסגנון עברי מקורי ומשובח. בעלי סגנון מעדיפים אותה מתיאורי אופן שבבסיסם המילים 'באופן', 'בצורה', 'בדרך'. כך למשל במקום הניסוח 'מידות החום יעלו באופן ניכר' עדיף הניסוח שהובא קודם: 'מידות החום יעלו עלייה ניכרת'.

שנזכה ונהיה תמיד "שְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה" (מלכים א א, מ).