פרשת בחוקותי – על עֶרְכְּךָ, בּוֹאֲכָה ו"עַמְּךָ"

"וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל, וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַה'" (ויקרא כז, כג)

בפרק כז בספר ויקרא חוזר שוב ושוב המונח הייחודי עֶרְכְּךָ. מחוץ לפרק הזה המונח מופיע עוד שלוש פעמים בפרק ה (טו, יח, כה) ופעם אחת בלבד בספר במדבר (יח, טז) – ותמיד בהקשר הכוהני של הֶקְדֵּשׁ (כאשר אדם נודר לתת משלו לקודש). כוונת המונח ברורה למדיי: עֶרְכְּךָ הוא ערך כספי הניתן בתמורה לאדם, לחפץ או לקרקע. אך צורת המילה משונה מאוד: מה פשר הסיומת ־ְךָ?

בכמה פסוקים יכולנו אולי לחשוב שמדובר בשם בתוספת כינוי קניין לנוכח – "הערך שלך", כגון בפסוק "וְכָל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ…" (כה). אך במקומות אחרים הכרחי לראות במילה שם בצורתו היסודית – כאשר מצטרפת אליו ה"א הידיעה: "הָעֶרְכְּךָ" (כג) וכאשר השם בא במעמד נסמך: "עֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת" (ב), "עֶרְכְּךָ הַזָּכָר" (ג ועוד), "עֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן" (יב).

לצורה הייחודית עֶרְכְּךָ ניתנו כמה הסברים, ונזכיר כאן את שני העיקריים שבהם:

לפי הסבר אחד מדובר במילה קרובה או נרדפת למילה עֵרֶךְ אשר האות האחרונה של השורש באה בה פעמיים – בדומה למילים אֻמְלָל, סַגְרִיר, רַעֲנָן, שַׁאֲנָן (יש שהציעו שבמקור היה למילה הזאת ניקוד אחר, כגון עַרְכֹּךְ או עֶרְכָּךְ).

לפי הסבר אחר אמנם מדובר בשם העצם עֵרֶךְ בצירוף כינוי הקניין לנוכח, אלא שצורה זו התאבנה והחלה לשמש כשם העומד לעצמו. הסוברים כך מסתמכים על מקרה מובהק של כינוי קניין שהתאבן: הביטוי בּוֹאֲכָה או בּוֹאֲךָ המשמש בציוני מקום, כגון "וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה" (בראשית י, יט), "וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בּוֹאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר" (שופטים יא, לג). כפי שכותב חוקר הלשון שלמה מורג, נראה שביטוי זה התגלגל מלשון השיחה שבה אדם מורה לחברו את הכיוון או את המיקום הגאוגרפי.

לסיום נזכיר צורה מאובנת דומה אך מאוחרת הרבה יותר: ביידיש, ובעקבותיה גם בעברית בת ימינו, משתמשים במילה עַמְּךָ (במלעיל) ככינוי לאנשים הפשוטים, בני המעמד הנמוך. כינוי זה התגלגל מן הצירוף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, המוכר למשל מן המימרה התלמודית "עמך ישראל צריכין פרנסה" (בבלי ברכות ג ע"ב).