Share on FacebookTweet about this on TwitterEmail to someonePrint this page

פרשת פקודי – מה ממלא את מה

"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, לד–לה)

בימינו אנחנו אומרים: הדלי מלא מים, הלימוד היה מלא השראה. בדומה לכך אפשר למצוא במקרא: "וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ" (מלכים ב ו, יז). במשפטים האלה 'כלי הקיבול' מופיע בראש, אחריו המילה מָלֵא ואחריה 'התוכן' – הדבר שנמצא בכלי הקיבול. מבחינה תחבירית במשפטים  הללו 'כלי הקיבול' הוא הנושא ואילו 'התוכן' הוא המשלים. כך הוא המבנה התחבירי גם בפסוק "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס" (בראשית ו, יג) – "הארץ" (כלי הקיבול) היא הנושא, ו"חמס" (התוכן) הוא המשלים (אף שכאן סדר המילים שונה).

אך בפסוקנו מבנה המשפט הפוך. לכאורה הניסוח הצפוי הוא 'המשכן (כלי הקיבול) מלא כבוד ה' (התוכן)', אבל כאן נאמר דווקא "וּכְבוֹד ה' [התוכן] מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן [כלי קיבול]". גם במקומות אחרים מצאנו ניסוח דומה: "וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה'. וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'" (מלכים א ח, י–יא); "וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל" (ישעיהו ו, א).

כפילות דומה קיימת גם בלשון ימינו – אך לא בפועל (או בשם התואר) מָלֵא בבניין קל אלא בפועל מִלֵּא בבניין פיעל. אפשר לומר 'מילאתי את הסיר במים' ואפשר לומר 'מילאתי מים בסיר'. גם כאן 'כלי הקיבול' ו'התוכן' מחליפים תפקידים תחביריים: במשפט הראשון 'כלי הקיבול' (הסיר) הוא המושא הישיר ואילו 'התוכן' (המים) הוא המושא העקיף, ואילו במשפט השני התהפך הסדר והתהפכו התפקידים. נציין כי במבנה הראשון אפשר שגם 'התוכן' יבוא כמושא ישיר (שני):  'מילאתי את הסיר מים'.

כפילות מבנים זו של הפועל מִלֵּא מתועדת גם היא במקרא:

"אֶרֶץ נִדָּה הִיא… אֲשֶׁר מִלְאוּהָ מִפֶּה אֶל פֶּה בְּטֻמְאָתָם" (עזרא ט, יא) – 'ארץ נידה' (כלי הקיבול) היא המושא הישיר (המופיע ככינוי מושא חבור בפועל מִלְאוּהָ), ואילו הטומאה (התוכן) באה כמושא עקיף.

"וּמִלֵּאתָ בוֹ [בחושן] מִלֻּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן" (שמות כח, יז) – 'מילואת האבן' (התוכן) היא המושא הישיר, ואילו החושן (כלי הקיבול) בא בתפקיד מושא עקיף ("בו").

אם כן בלשון המקרא הפועל מָלֵא בבניין קל (במשמעות 'הכיל' או 'התמלא') וגם הפועל מִלֵּא בבניין פיעל (במשמעות 'הפך למלא') עשויים שניהם לשמש בשני המבנים, ואילו בעברית המאוחרת יותר כפל המבנים קיים רק בפועל 'מילא'. ומעניין כי בפירוש רד"ק לכתוב מישעיהו "וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל" הוא "מתרגם" את מְלֵאִים לבניין פיעל: "מלאים את ההיכל כמו ממלאים את ההיכל".

האפשרות להשתמש באותו הפועל בשני מבנים תחביריים 'הפוכים' אינה מיוחדת לפעלים מָלֵא ומילא. תופעה זו אופיינית לרבים מן הפעלים המציינים שימה של דבר במקום כלשהו או הסרה של דבר ממקום כלשהו ובהם פועלי לבישה ופשיטה, ויש לכך הרבה עדויות במקרא. הנה כמה דוגמאות:

  • "וַיִּתֵּן עָלָיו [על אהרן] אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט" (ויקרא ח, ו–ז) – הדבר הנחגר (האבנט) הוא מושא עקיף.
  • "וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו" (שמואל א יז, לט) – הדבר הנחגר (החרב) הוא מושא ישיר.
  • "וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ" (במדבר ו, ט) – המושא הישיר הוא הראש (כלי הקיבול).
  • "וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ" (ויקרא יד, ח) – המושא הישיר הוא השֵׂער (התוכן).
  • "וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם…" (בראשית מב, לה) – המושא הישיר הוא השקים (כלי הקיבול).
  • "אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל… אָרִיק חַרְבִּי…" (שמות טו, ט) – הכוונה היא שהחרב נשלפת מנדנה, כלומר המושא הישיר הוא החרב (התוכן).
  • "וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים" (שמות ז, כח) – הנושא הוא היאור (כלי הקיבול).
  • "וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ" (בראשית ז, כא) – הנושא הוא השרץ (התוכן).

ובדומה לכך גם בעברית החדשה: 'הנהר שורץ תנינים' לעומת 'תנינים שורצים בנהר'.

כתבה קרן דובנוב.