Share on FacebookTweet about this on TwitterEmail to someonePrint this page

פרשת משפטים – על המפּיק וכלליו

פרשת משפטים נפתחת בחוקים העוסקים בעבד עברי ובאמה עברייה. חוק האמה העברייה מזמן לנו עניין לשוני מתחום ההגייה. וזה נוסח החוק:

"וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה, לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים. אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לא (קרי: לוֹ) יְעָדָהּ – וְהֶפְדָּהּ; לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ. וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה, כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ. אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ, שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ, וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף" (שמות כא, ז–יא).

חלק גדול מן המילים בחוק הזה מוסַבּות על האמה העברייה והן מסתיימות בה"א, המציינת את הכינוי החבור לנסתרת (שלה, אותה), למשל אֲדֹנֶיהָ 'האדון שלה', לְמָכְרָהּ 'למכור אותה', כְּסוּתָהּ 'הכסות שלה'.

במרבית המקרים בחוק הזה ישנה נקודה בה"א של הכינוי החבור לנסתרת ובמיעוטם אין: יְעָדָהּ, וְהֶפְדָּהּ, לְמָכְרָהּ, בָהּ, לָּהּ, שְׁאֵרָהּ, כְּסוּתָהּ, וְעֹנָתָהּ – בכל אלה יש נקודה; אֲדֹנֶיהָ, יִיעָדֶנָּה – אין. במיוחד בולט ההבדל בשני הפעלים יְעָדָהּ – בלשון עבר – 'יָעַד אותה' (בלשוננו היינו אומרים 'יִעֵד אותה') לעומת יִיעָדֶנָּה – בלשון עתיד – 'יְיַעֵד אותה'.

מהי נקודה זו ומתי היא נדרשת?

הנקודה בה"א קרויה מַפִּיק – מן השורש הארמי נפ"ק, המקביל אל יצ"א בעברית. כפי שבנק ישראל מַנְפִּיק שטרות ומטבעות, כלומר מוציא אותם לשימוש הציבור, כך המפּיק מוציא את הה"א מגדר אמות הקריאה. כידוע ה"א הנכתבת בסוף המילה, כמו במילים רָאָה, פֹּה, יָפֶה, אַרְיֵה, היא בדרך כלל נחה, כלומר לא הגויה. ואולם יש מקרים שגם את הה"א בסוף המילה צריך לבטא – ככל ה"א אחרת בתחילת המילה או באמצעהּ. את מקרי המיעוט האלה של ה"א הגויה, היינו ה"א עיצורית, בסוף המילה ראו בעלי המסורה, האמונים על המצאת הניקוד ועל שכלולו, לציין במפיק, והמקרה השכיח ביותר הוא בכינוי החבור לנסתרת. העברית מבחינה בהגייה למשל בין סוּסָה 'נקבת הסוס' לסוּסָהּ 'הסוס שלה', בין רָאָה 'הוא ראה' לרָאָהּ 'הוא ראה אותה'.

מדוע אפוא נפקד המפיק מן המילים אֲדֹנֶיהָ, יִיעָדֶנָּה?

כדי שיצוין מפיק בכינוי החבור לנסתרת, צריך שיתקיימו שני תנאים:

התנאי הראשון: הה"א היא ההגה האחרון במילה, שאם לא כן ברור שהה"א הגויה: במילה אֲדֹנֶיהָ, כמו במילים סוּסֶיהָ, עָלֶיהָ, פִּיהָ, רָאוּהָ, הה"א היא האות האחרונה במילה אבל לא ההגה האחרון: אחרי הה"א נהגית תנועה – קמץ – וכפי ששתי הה"אים הגויות במילה הָהָר אך אינן צריכות מפיק, הגויה גם הה"א במילים אדוניהָ פיהָ וכו' ואינה צריכה מפיק.

התנאי השני: ההברה שהה"א עומדת בסופהּ היא ההברה המוטעמת, כלומר הטעמת המילה היא בהכרח מלרע, שאם לא כן הה"א אינה עיצורית וממילא אין בה מפיק. מסיבה זו במילת השלילה אינה (המוטעמת מלרע) הה"א הגויה (ויש בה מפיק): אֵינָהּ, ואילו במילה איננה (המוטעמת מלעיל) הה"א אינה הגויה (ואין בה מפיק): אֵינֶנָּה. זאת גם הסיבה להבדל בין יְעָדָהּ (במלרע) ליִיעָדֶנָּה (במלעיל).

כללים אלה חלים גם בהמשך הפרשה, למשל בחוק שעניינו שנת שמיטה: "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ" וגו' (שמות כג, י–יא).

הרחבה

מחוץ למפיק בכינוי החבור לנסתרת יש מפיק בשורשים מעטים שהה"א היא עיצורם האחרון. כך למשל בשורש גב"הּ (מלשון רם ונישא) הה"א היא חלק מהשורש, ולכן לדוגמה בפעלים גָּבַהּ 'היה גבוה', אֶגְבַּהּ 'אהיה גבוה' או במילה גֹּבַהּ יש מפיק. לעומת זאת בפעלים מן השורש גב"י (מלשון איסוף כסף) אין ולא הייתה ה"א עיצורית, וכמובן אין בהם מפיק: גָּבָה (כסף), יִגְבֶּה (כסף), וכן בפעלים רבים וחשובים דוגמת היה, עשה, ראה, קנה, בנה. הפעלים שעיצורם האחרון ה"א עיצורית, כמו גָּבַהּ, מעטים הם, ובהם נָגַהּ, כָּמַהּ, תָּמַהּ.

יש עוד כמה מילים בעלות מפיק, דוגמת אֱלוֹהַּ. במקרה זה, כמו במילים גָּבוֹהַּ או תָּמֵהַּ, הפתח (הקרוי פתח גנובה) קודם לה"א – למרות ההגייה המצויה שלפיה הוא נהגה אחרי הה"א (השוו למילה רוּחַ, שבה הפתח הגנובה קודמת להגיית החי"ת גם בהגייה המצויה). מכאן שהה"א (העיצורית) היא אמנם ההגה האחרון במילה, והיא מצוינת במפיק.

כתב: ברק דן