פרשת בֹּא – סף שאיננו מפתן

כידוע סַף הוא מִפְתָּן, הקורה התחתונה של הפתח. שתי הדפנות המאונכות הן בלשון המקרא מְזוּזוֹת, והקורָה שמעל – המקבילה לסף – היא מַשְׁקוֹף. מאחר שאת מגילת הקלף ובה שתי הפרשות הראשונות של קריאת שְׁמַע קובעים במזוזה הימנית של הדלת, החלה בלשון חכמים מגילת הקלף עצמה להיקרא מזוזה, וכך עד ימינו אנו.

בפרשת בֹּא, לפני המכה האחרונה שבה ה' נוגף את מצרים, מכת בכורות, מצֻווים בני ישראל לשחוט שֶׂה – הוא קרבן הפסח שעל שמו קרוי החג – ולאכלו צלוי. כדי לסמן את בתי ישראל למען יפסח ה' על פתחיהם ולא ימותו בכוריהם, הם נדרשים לקחת מדם השה ולשים ממנו על שתי מזוזות הדלת ועל המשקוף: "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם" (שמות יב, ז).

משה קורא לזקני ישראל ואומר באוזניהם את הדברים האלה: "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף, וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" (פסוק כב). והנה לא רק המשקוף והמזוזות נזכרים בדברי משה, אלא גם הסף, אך מן ההקשר ברור שאין זה סף הדלת. מתברר כי למילה סַף שתי משמעויות שונות עד מאוד זו מזו. מדובר למעשה בשתי מילים שאך נראות אותו הדבר: סַף 'מפתן' וסַף 'ספל'.

סף שהוא כלי לנוזלים נזכר בתנ"ך פעמים ספורות. כך למשל סִפִּים או סִפּוֹת מזהב היו מכּלי המקדש שעשה שלמה: "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֵת כָּל הַכֵּלִים אֲשֶׁר בֵּית ה', אֵת מִזְבַּח הַזָּהָב […] וְהַסִּפּוֹת וְהַמְזַמְּרוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַכַּפּוֹת וְהַמַּחְתּוֹת זָהָב סָגוּר" (מלכים א ז, נ). ברבות הימים לְקחם עִמו נְבוּזַרְאֲדָן, רב הטבּחים הבבלי, כשהחריב את בית המקדש (ירמיהו נב, יט). גם זכריה בנבואתו על ישראל ועל ירושלים משתמש במילה זו: "מַשָּׂא  דְבַר ה' עַל יִשְׂרָאֵל […] הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת יְרוּשָׁלִַם סַף רַעַל לְכָלהָעַמִּים סָבִיב" (יב, א–ב).

נראה כי השימוש במילה סַף בדברי משה איננו מקרי: לצד המזוזות והמשקוף מקומו של הסף נראה במבט ראשון אך טבעי. מסיבה זו הפתעה מזומנת לקורא בהבינו כי אין למילה המשמעות שציפה לה. הפתעות כאלה ומשחקי מילים מסוג זה הם לחם חוקה של לשון המקרא.

הערה: שתי המילים סַף 'מפתן' וסַף 'ספל' מוכרות גם משפות שמיות אחרות, דוגמת אכדית. בעברית הן זהות לא רק בצורת היחיד אלא גם בנטייתן – בחיריק ודגש: סִפּוֹ, סִפִּים וכיו"ב – בדומה לנטיית המילים מַס מִסִּים וצַד צִדּוֹ צִדֵּי־.

כתב ברק דן.