פרשת וארא – כי השעורה אביב והפשתה גבעול

בפרק ט בספר שמות באים שני פסוקים (לא, לב) המתארים אילו גידולים ניזוקו ואילו גידולים לא ניזוקו ממכת הברד (חשיבותו של מידע זה היא שעדיין יש צמחים שיכולים להינזק מן המכה הבאה – מכת ארבה):

וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל.
וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה.

נֻכָּתָה, נֻכּוּ – פועל מן השורש נכ"י. שורש זה מוכר לנו בעיקר בפועל הִכָּה (בבניין הפעיל) ובסביל המקביל לו הֻכָּה, מֻכֶּה (בבניין הופעל). בתנ"ך יש גם פעם אחת נִכָּה (בבניין נפעל) באיגרת ששלח דוד עם אוריה החתי כדי להביא למותו בשדה הקרב: "הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת" (שמואל ב יא, טו).

השורש נכ"י מוכר גם מן המילה מַכָּה ומן הפועל הִכָּה, וכן מן המילה נָכֶה – מי שנפגע ונפגם מן המכה. במקרא יש "נְכֵה רַגְלָיִם" (שמואל ב ד, ד) ובהשאלה גם "נְכֵה רוּחַ" (ישעיה סו, ב). בספרות חז"ל נוסף לצורות הללו פועל בבניין פיעל נִכָּה, שמשמעו 'הפחית' – בדרך כלל מסכום של תשלום, ומכאן בימינו 'ניכוי מס' וכדומה.

מדוע דווקא הפשתה והשעורה ניזוקו? הסיבה היא ששלב גידולן בעת מכת הברד היה שלב פגיע – על סף ההבשלה.

על השעורה נאמר שהייתה אביב. ברור שאין הכוונה לעונת השנה, ומקובל להסביר שהשעורה – המקדימה להבשיל הייתה קרובה לגמר הבשלתה. אביב הוא השלב שבו כבר יש גרעינים בשיבולים אך הם עדיין רכים. עוד על 'אביב' ראו כאן.

על הפשתה נאמר שהייתה גבעול. לדוברי העברית כיום ברור שגבעול הוא שרביט, קנה שבראשו הפרח והפרי. אולם מקובל היום להסביר שהן במקרא הן בספרות חז"ל גבעול הוא חלק אחר של הצמח: פרי שצורתו קרויה בימינו הֶלְקֵט, והוא מאפיין את הפשתה (וגם את הכותנה). נראה שהמילה 'גבעול' קשורה לשורש גב"ע בתוספת למ"ד. והשוו: ערפל – ערף (=נטף) + ל; כרמל – כרם + ל. ואכן יש המסבירים כי גבעול מתקשר לגביע – הגבעול הוא מעין גביע, פרי עשוי קְשָׂווֹת הסוגרות על הזרעים במבנה של קופסה. אם כן גם הפשתה הייתה בשלב שיש לה פרי.

לעומת הפשתה והשעורה, החיטה והכוסמת לא נוכו, כלומר לא ניזוקו, וההסבר הוא "כי אפילות הנה". אָפִיל פירושו מאחר להבשיל, ואם כן עדיין לא היו להן פרות ולכן לא ניזוקו. עוד על 'אפיל' ראו כאן.

ואיך הפך הגבעול מפרי לקנה? נראה שיד פרשני ימי הביניים רש"י ורד"ק בדבר. רש"י על הפסוק שלנו מפרש: "'כי השערה אביב' – כבר ביכרה ועומדת בקַשֶּׁיהָ ונשתברו ונפלו. וכן הפשתה גדלה כבר והוקשה לעמוד בגבעוליה". גם בפירושו לתלמוד במקום שנזכרת המילה 'גבעולין' הוא מפרש: "גבעול הוא קנה האמצעי שהזרע בראשו, כקנבוס ופשתן" (בבלי סוכה יג ע"א). ורד"ק בספר השורשים שלו מגדיר גבעול "קנה הפשתן".

 

כתבה רונית גדיש.