פרשת שמות – לבת האש

בתיאור מעמד הסנה הבוער נאמר: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה" (שמות ג, ב). על פי ההסבר המקובל 'לבת אש' אינה אלא 'להבת אש'. כך למשל תרגם אונקלוס "בשלהובית אישתא" ('בשלהבת אש'), ובדרך זו הלכו התרגומים האחרים ורוב המילונים המודרניים.

מבחינה דקדוקית ההסבר הזה מניח שהה"א של המילה לֶהָבָה נשלה משום מה – הידמתה לבי"ת שאחריה ונבלעה בה בדגש. אך הידמות כזו של ה"א לא מצאנו בשום מילה אחרת. אולי משום כך לא נחה דעתם של כמה מפרשני ימי הביניים מן ההסבר הזה, והם ביקשו הסבר חלופי. רש"י, אבן עזרא ואחרים הציעו לראות במילה לַבָּה צורה אחרת של לֵב. לשיטתם לבת אש היא 'לב האש', 'מרכז האש' – כמו 'לב ים', 'לב השמיים'. לפי הסבר זה המילה לַבָּה קרובה למילה לִבָּה (יחזקאל טז, ל) שאף היא עניינה לב, מרכז (מכאן בימינו 'ליבת הפרי', 'לימודי ליבה' ועוד). את השלשָה לֵב–לַבָּה–לִבָּה אפשר להשוות לשלשה גַּן–גַּנָּה–גִּנָּה.

ואולם כבר בימי הביניים הוצעה גם הבנה אחרת להסבר הקושר בין לבה ללהבה. לפי הבנה זו, הנזכרת למשל אצל אבן ג'נאח ורד"ק, לַבָּה גזורה מן השורש לב"י (לב"ה) – שורשו של הפועל לִבָּה הקשור אף הוא באש. שורש זה מוכר מספרות חז"ל, ואפשר שהוא אח לשורש לה"ב. במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית בחרו ללכת בדרך זו, והערך לַבָּה משויך בו לשורש לב"י. אך גם הסבר זה איננו חף מקשיים, והקושי המרכזי בו הוא כמובן הדגש שבצורה לַבָּה. אבן ג'נאח ואחרים הציעו לראות בו דגש תבניתי של משקל המילה – בדומה לדגש במילה אַוָּה (אוות ליבו) מן השורש או"י. ואולם מדובר במשקל נדיר מאוד.

תהא המשמעות המקורית של לַבָּה אשר תהא – בימינו המילה נושאת משמעות אחרת הקשורה אף היא באש: סלע מותך לוהט הנפלט מהרי געש. משמעות זו באה למילה משמו הלועזי של החומר הזה: lava – מילה איטלקית שמקורה בפועל שמשמעו 'לזרום', 'לשטוף'. בתקופת תחיית העברית נתפסה תחילה המילה lava כמילה לועזית לכל דבר: היא נכתבה בווי"ו – לאווא או לאווה, ולעיתים ננקטו תמורתה מונחים עבריים שונים דוגמת 'אֵפר קודח', 'אדמה בוערה', 'לשונות אש', 'נחלי אש', 'אש הֶמסים'. במחצית השנייה של המאה התשע עשרה עולה הכתיב לבה בבי"ת, וככל הנראה מדובר בעברוּת מכוון של המילה המבוסס על לבת האש המקראית. בכתבים שונים אף אפשר למצוא לצד הכתיב הזה את תעתיק המילה הלועזית בסוגריים. כך למשל בתיאור המשעשע הזה מתוך "דרכי הרפואה" לדוד גורדון, 1870: "לאיש אחד קרה אשר בעת הלך לישון הניח לרגליו בקבוק מלא מים חמים לחמם אותן, ויחלום כי עובר הוא על ראש הר עטנא החוצב להבות אש, והולך שם על הלבה (לאווא) היוצאת מתוך ההר".

במונחי האקדמיה נהגה בעבר הצורה לָבָה בבי"ת רפה כהגיית המילה הלועזית, אך לאחרונה נקבעה תמורתה הצורה העברית המקראית לַבָּה בדגש. כך הצטרפה הלבה באופן רשמי אל קבוצה מעניינת של מילים עבריות מן המקרא שמשמען המדויק בימינו נובע מדמיון צליל ומשמעות למילה לועזית. למשל: גָּאוֹן (בתנ"ך גאווה ורוממות ובהמשך ראש ישיבה, וכיום אדם מחונן ומוכשר במיוחד על פי genius), מְכוֹנָה (בתנ"ך 'כַּן', 'בסיס' ובימינו machine), מַסֵּכָה (בתנ"ך פסל מתבנית יצוקה, וכיום כיסוי לפנים על פי mask).

כתבה תמר קציר.