פרשת ויחי: סוּתֹה – בין ברכת יעקב לכתובת כִּלַמֻוַ

שתי הברכות המשמעותיות ביותר בברכת יעקב לבניו הן הברכה ליהודה והברכה ליוסף. בחלק השני של הברכה ליהודה מתואר השפע שעתיד להיות מנת חלקו, ושם אנו קוראים בין השאר כך: "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה / וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ || כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ / וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה" (בראשית מט, יא). התמונה המצטיירת היא של נחלה שבה רבות הגפנים עד כי התושבים קושרים אליהן את חמוריהם ומכבסים ביין את בגדיהם.

הפסוק נחלק לשניים, ובכל חלק – תקבולת. אנו נתמקד בחלק השני:
כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ / וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה
דם הענבים מקביל כמובן ליין, והמילה סוּת מקבילה למילה לבוש. מובן המילה סוּת ברור אפוא מן ההקשר, אבל אין לה אח ורע במקרא.

מילים נרדפות לא מעטות יש בעברית למילה לבוש, ובהן בֶּגֶד (או בגדים) ושִׂמְלָה (או שַׂלְמָה). מילה נוספת היא כְּסוּת, כבמקרה של אדם המלווה כסף לעני, ויד העני קצרה מלפרוע את חובו. התורה מזהירה את המלווה: אִם חָבֹל תַּחְבֹּל [=תיקח כמשכון] שַׂלְמַת רֵעֶךָ, עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ, הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ, בַּמֶּה יִשְׁכָּב?" (שמות כב, כה–כו).

כְּסוּת – מן השורש כס"י – היא כיסוי לעור הגוף. קרבתה למילה סות בברכת יעקב – במשמעות ואף בכתיב – הביאה רבים למחשבה שאין סות אלא שיבוש של כסות, כלומר שהאות הראשונה במילה כסות נשמטה משום מה במהלך השנים. חיזוק להשערה זו בא מנוסח קרוב – אך שונה – של התורה, נוסחם של השומרונים: במקום 'סותה' גורסת תורת השומרונים 'כסותו'.

והנה בתחילת המאה העשרים נמצאה בחפירות ארכאולוגיות בצפון סוריה כתובת מונומנטלית בת שש עשרה שורות מן המאה התשיעית לפני הספירה. הכתובת, הידועה בשם כתובת כִּלַמֻוַ – על שם המלך הארמי שהורה על כתיבתה – כתובה פֵניקית דווקא, שפה קרובה לעברית. (הפניקית הייתה באותה התקופה ובאותו האזור השפה החשובה והמשפיעה.) בסוף השורה השמינית של הכתובת מצויה המילה סות – ומובנה גם שם 'בגד'. למוֹתר לציין שהכתובת נמצאה בדיוק כפי שנכתבה לפני אלפי שנים, וחשד שיבוש מעתיקים לא דבק בה. הנה כי כן נמצאה ראיה חותכת שהמילה סות מקורית היא, ולא תוצאה של שגגת מעתיקים.

אם כן – מה שורשה?

כשם שהתי"ו במילה כסות היא תי"ו הנקבה (ולא חלק מהשורש), סביר שכן הוא במילה סות. שורשה יכול להיות סו"י, כשורש כיסוי אחר המשמש במקרא: לפי המסופר בספר שמות, כשירד משה מהר סיני (בפעם השנייה) ושני לוחות הברית בידיו, קרן עור פניו. כשראוהו אהרן וכל בני ישראל, חששו לגשת אליו ולדבר אִתו, ולבסוף כיסה משה את פניו:

"וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה. וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ, וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה. וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה, וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ" (שמות לד, לג–לה).

המילה סות שבברכת יעקב ובכתובת הפֵניקית קשורה כנראה למילה מסווה, שגם היא עניינה כיסוי והסתרה, ומשורש זה – סו"י – נגזרו בלשון ימינו המילים הִסווה והסוואה. בעברית החדשה בחרו הבוטנאים במילה סוּת לציון קליפת העץ, שהיא מעין לבוש לעץ.

הערה: הכינוי החבור לנסתר במילה סוּתֹה (=הסות שלו) כתוב בה"א ולא כרגיל במקרא בווי"ו. זה כתיבוֹ גם במילה עִירֹה (העַיִר שלו) בתחילת הפסוק ובמילה כְסוּתֹה (בפסוק המצוטט לעיל משמות כב) ובמקרים נוספים. הכתיב בה"א לכינוי הנסתר הוא הכתיב הקדום יותר, וכפי שעולה מן הממצא הארכאולוגי הוא גם הכתיב הרגיל בכתובות העבריות מימי הבית הראשון. כתיב זה משקף ה"א עיצורית, כעולה מן ההשוואה בבראשית א בין המילה לְמִינוֹ בפסוק יא לאותה המילה בפסוק יב – לְמִינֵהוּ. בחלוף הימים נאלמה הה"א הזאת, וכותבי העברית עברו אט־אט לכתיב פשוט יותר (פוֹנֵטִי יותר) בווי"ו, כהרגלנו עד היום הזה.

כתב ברק דן.