להחזיר את הי' לפועלי ל"י! נהניתי מן הסרט

היו”ד בפעלים מגזרת ל”י

את נראית מצוין.
נהניתי מן הסרט.
הכניסה מותנית בהצגת כרטיס.
איפה החנית את המכונית?

מה המשותף לפעלים במשפטים האלה? בכולם האות האחרונה של השורש (ל’ הפועל) היא יו”ד, ובכולם היו”ד הזאת נכתבת אף על פי שאין שומעים תנועת i.

כך נבחין למשל בין “בעיה מובנת” ל”בעיה מובנית”. הראשונה קשורה לפועל ‘הבין’ (בעיה מוּבֶנֶת), והשנייה לפועל ‘הִבנה’ (בעיה מֻבְנֵית).

רבים מכירים את קבוצת השורשים שהפעלים האלה נמנים עמה בשם גזרת ל”ה, שכן צורות היסוד של הפעלים האלה מסתיימות באות ה”א. למשל: בָּנָה, נִרְאָה, הֻתְנָה, הֶחֱנָה (עבר); בּוֹנֶה, נִרְאֶה, מֻתְנֶה (הווה); יִבְנֶה, יֵרָאֶה, יַחֲנֶה (עתיד); בְּנֵה, הֵרָאֵה, הַחֲנֵה (ציווי). גם בכמה שמות עצם מן השורשים האלה יש ה”א, כגון מִבְנֶה, מַרְאֶה. מאחורי הה”א הנחה הזאת מסתתרת יו”ד שורשית שנעלמה. לכן בקרב חוקרי הלשון מקובל המונח גזרת ל”י. ואכן בצורות אחדות היו”ד השורשית מופיעה במלוא הדרה בהגייה, כגון במילים בִּנְיָן, בָּנוּי, בַּנַּאי,רְאִיָּה, רֵאָיוֹן, הַתְנָיָה, תְּנַאי, חֲנָיָה, חַנְיוֹן.

בצורות כגון נִרְאֵית, נֶהֱנֵיתִי, מֻתְנֵית, הֶחֱנֵינוּ היו”ד השורשית נותרה בכתיב אך אינה הגויה. התהליך שקרה כאן קרוי כיווץ דו־תנועה (כיווץ דיפתונג). נשווה את הפועל נִבְנֵיתִי לפועל נִכְנַסְתִּי. לפי ההשוואה צורת הפועל המצופה היא נִבְנַיְתִי = nivnayti. הרצף ay נחשב לדו־תנועה, שכן הגיית ay קרובה להגיית הרצף ai – כלומר שתי תנועות רצופות. רצף זה נוטה להתכווץ לתנועת e ארוכה, והתוצאה היא צירי מלא: נבנֵיתי (תהליך דומה התרחש למשל בצורה בֵּיתי – שהתפתחה מן bayti). כך גם: נהנֵיתי, נראֵית, מותנֵית, החנֵית.[1] גם בצורות הפועל בעלות הסיומת נָה (עתיד נוכחות ונסתרות, ציווי נוכחות) יש יו”ד נחה, אך בהן התנועה היא סגול מלא: תֵּהָנֶינָה, רְאֶינָה.

היו”ד השורשית הזאת נכתבת הן בכתיב המנוקד הן בכתיב חסר הניקוד.

הנה דוגמאות נוספות:

על מה הרצית בכינוס?
היא משתנית כל הזמן. (אפשר גם: משתנה)
נלוויתי אליה לטיול.
נשביתי בקסמה.
כמה הלווית לו?
נמניתי עם ראשוני היישוב.
ביצית מופרית
תודה שנעניתם לכל משאלותיי.
נעשיתם חלק מן המשפחה.
נצפיתם אתמול בבית קפה.
לא הרשיתי לעצמי.
במה התנית את הסכמתך?
התלמידה מושעית ליומיים.
הגינה מושקית פעם ביומיים.
יש לה כמות בלתי נדלית של מרץ.
היא בלתי נלאית.
הפעם ממש התעלית על עצמך.
המריתי את פיה.
תהיינה אוזניך קשובות.

לאן נעלמה היו”ד בצורות פועל אחרות של גזרת ל”י?

יש צורות מגזרת ל”י שבהן לא נותר זכר ליו”ד השורשית. למשל: בָּנוּ, רְאוּ, תֵּהָנוּ. כדי להבין מה קרה ליו”ד נשווה את הפועל בָּנוּ לפועל כָּתְבוּ. לפני כן ניתן את דעתנו שהצורה כָּתְבוּ התפתחה מן כַּתַבוּ. אם כן הצורה המקורית הייתה בַּנַיוּ = banayu. כשהעיצור י’ נתון בין שתי תנועות, כגון ברצף ayu, הוא עשוי לנשול ואתו התנועה שלפניו. כך נוצרו הצורות בָּנוּ, יִבְנוּ, רְאִי, רְאוּ וכדומה.

עניין לעצמו היא צורת העבר־נסתרת, כגון בָּנְתָה. מניין הגיעה התי”ו למילה? נשווה זאת לצורה כָּתְבָה – אך לא כפי שהיא מוכרת לנו כיום אלא כפי שהייתה בשלב הקדום: כַּתַבַת. האות האחרונה היא ת’ הנקבה, ובסוף המילה היא נאלמה (במקומה נכתבת אם הקריאה ה”א). התי”ו השתמרה בצורות נוטות כגון כְּתָבַתּוּ (היא כתבה אותו; והשוו גם מַלְכָּה – מַלְכַּת־, מַלְכָּתִי). אם כן הצורה המקורית הייתה בַּנַיַת. היו”ד והתנועה שלפניה נשלו (לפי הכלל הקודם), והתקבלה הצורה בַּנַת. לצורה מעין זו יש תיעוד במקרא וגם מחוצה לו כגון עָשָׂת (=עשתה) בויקרא כה, כא. הצורה בַּנַת הייתה אמורה להפוך לצורה בָּנָה (כפי שכתבַת שכַּתַבַת נעשתה כָּתְבָה כּתבָה), אלא שצורה זו כבר הייתה תפוסה לזכר. בהמשך – בהשפעת הדגם הרגיל של צורות העבר־נסתרת – נוספה לה סיומת הנקבה ־ָה, וכך התקבלה צורה בעלת שתי סיומות נקבה: בָּנְתָה.

_______________________

[1] על התנועה של ע’ הפועל בעבר בגוף ראשון ושני בפועלי ל”י ראו עוד כאן.