מִמָּה נַפְשָׁךְ

'בכל אופן שתרצה'; 'בין כך ובין כך תגיע לאותה תוצאה'

למשל: ממה נפשך – אם הוא פעל כשורה אין בעיה שנספר זאת; ואם הייתה עבירה פלילית, האין מחובתנו לספר זאת?

nafshah

הביטוי 'ממה נפשך' יסודו בארמית של התלמוד. 'מה נפשך' – מילולית: 'מה רצונך?'

בספרות חז"ל הביטוי הוא בדרך כלל פתיחה להוכחה של טענה כלשהי. ההוכחה מראה שכל דרך שתיבָּחֵר מובילה למסקנה שהטענה צודקת. הביטוי משמש גם הצעת פתרון במקרה של ספק, והוא מראה למתלבט שכל צד שינקוט יביא אותו בפועל לאותה הכרעה.

למשל: התלמוד שואל מה הדין במקרה שאדם קנה עצי פרי בתוך שְׂדה חברו והביא מהם ביכורים – האם הוא חייב לקרוא את פסוקי מקרא ביכורים אף שהקרקע אינה שלו? וכך משיב רב פפא: "מה נפשך? אי ביכורים נינהו – ניקרא; ואי לאו ביכורים נינהו – פסוקי בעלמא נינהו" (בבלי בבא בתרא פב ע"ב, לפי חלק מן הנוסחים), כלומר: מוטב שיקרא את הפסוקים, כי אם ביכוריו הם ביכורים לכל דבר – הוא חייב לקרוא, ואם אינם ביכורים – ייחשב כקורא פסוקים בלי כוונה מיוחדת, ואין רע בכך.

לימים נעשתה השאלה 'מה נפשך' למונח בדיון התלמודי, ולמונח נוספה מ' השימוש 'ממה נפשך' – לאמור: 'בדרך של "מה נפשך"'. לדוגמה: בהלכה יש ספק אם הזמן המכונה "בין השמשות" (שעת הדמדומים שבין שקיעת השמש לצאת הכוכבים) שייך ליום שלפניו או ליום שאחריו. בנוגע לספק זה קובע התלמוד: "העושה מלאכה בִּשְׁנֵי בין השמשות חייב חטאת ממה נפשך" (בבלי שבת לה ע"ב). כלומר מי שחילל שבת גם בין השמשות של יום שישי וגם בין השמשות של יום שבת נענש מכל מקום, מפני שוודאי עשה מלאכה בשבת – בתחילתה או בסופה.

הצירוף 'ממה נפשך' מופיע בספרות חז"ל גם במבנה מעין זה: "ממה נפשך, אם כך… ואם כך…". זו לשון קצרה של ניסוח מעין זה: "אפשר ללמוד את זה מ'מה נפשך' (כלומר בדרך הלימוד של 'מה נפשך'): אם כך… ואם כך…". נראה שבעקבות שימוש זה נשחק הצירוף 'ממה נפשך' (בתוספת מ' השימוש) ונתפס כזהה לחלוטין למשפט השאלה המקורי 'מה נפשך'. בימינו משמש רק הצירוף 'ממה נפשך' על פי הבנה מאוחרת זו.

המילה נֶפֶשׁ בביטויים 'מה נפשך' ו'ממה נפשך' פירושה רצון, שכן הנפש נחשבת למקום ששוכנים בו רגשותיו של האדם ובכללם רצונו. יש הסבורים שכבר במקרא יש נֶפֶשׁ במשמע זה, כגון "אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי" (תהלים כז, יב) – אל תמסרני לרצון אויביי, כלומר לעולל לי כרצונם. כך מתפרשים גם דברי אברהם לבני חֵת "אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי…" (בראשית כג, ח), ומכאן בספרות חז"ל "ואם נפשך לומר" (בבלי יומא לו ע"ב ועוד רבים) – אם תרצה לומר.

ההגייה נַפְשָׁךְ – במקום נַפְשְׁךָ ­– היא כדרך הגייתו של הכינוי החבור לנוכח בלשון חז"ל (כך גם ב'קדושה': "נַקְדִּישָׁךְ וְנַעֲרִיצָךְ").