נִטַּל עֻקְצוֹ

פירוש הביטוי: ‘פגה חריפותו’, ‘סר ממנו עיקרו’.
דוגמה: לאחר שהוכח שהנתבעת לא הייתה בארץ באותה העת, ניטל עוקצה של טענת התביעה.

המילה עֹקֶץ משמשת בלשוננו למן תקופת חז”ל, וכמילים רבות מרובד הלשון הזה מקורה כנראה ארמי: עוּקָץ, עוּקְצָא. המשמע היסודי של המילה הוא פשוט ‘זנב’, ומכאן גם קצה דמוי זנב – למשל קצהו המחודד של הפרי, מקום חיבורו לאילן. בהלכות ארבעה מינים שבמשנה נאמר על האתרוג “ניטל עוקצו […] כשר” (סוכה ג, ו) – כלומר אפשר לקיים את המצווה באתרוג שחסר לו העוקץ. הצירוף מצוי גם בדיני טומאה וטהרה של כלים, ושוב במשמע המילולי של קצה מחודד שנחתך: “מחט שניטל חרירה [החור שלה] או עוקצה – טהורה” (מחט פגומה כזו אינה נחשבת כלי, ולכן אינה מקבלת טומאה).

מן המילה עֹקֶץ, שמשמעה כאמור זנב, נגזר הפועל עָקַץ – ‘דקר בזנבו’. פועל זה נאמר למשל על העקרב: “והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב…” (משנה אבות ב, י). בהשאלה עָקַץ פירושו דקר בִּדברים – העיר הערה לגלגנית, רמז רמיזה פוגעת. שימוש זה מתועד כבר במדרש: “ותמאן המלכה ושתי – שלחה ואמרה לו [לאחשוורוש] דברים שהן נוגעין בלבו… רמזתו ולא נרמז, עקצתו ולא נעקץ” (אסתר רבה ג, יד).

בעת החדשה קיבל גם שם העצם עוקץ משמעות מושאלת: ‘חידוד’, ‘דבר חריף’ ואף ‘עיקר העניין’, ועימו קיבל הביטוי ‘ניטל עוקצו’ את המשמע המושאל ‘פגה חריפותו’, ‘בטל עיקרו’. כך למשל בדברי הספד על הסופר היידי אלחנן ליב לווינסקי מראשית המאה העשרים נכתב: “כי הפצע אשר נפצענו במות לווינסקי לא הוגלד עדיין, ורגש הכאב אשר תקף את לבנו בהלקחו מאתנו עדיין לא ניטל עוקצו” (שמואל ליב ציטרון, הזמן, 3.10.1911).

נעיר כי בימינו רווח השימוש במילה עוקץ לציון הונאה מתוחכמת בהשפעת המקבילה האנגלית sting.