פרשת וישב – המקור הנטוי והכינוי החבור

"וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (בראשית לז, ד)

בלשון ימינו צורות המקור פותחות לרוב במילת היחס ל־ שהפכה לחלק בלתי נפרד מהן, כגון לְדַבֵּר, לִשְׂנֹא. בלשון המקרא נפוצות גם צורות מקור הפותחות במילות יחס אחרות, כגון "וַיְהִי בְלִדְתָּהּ", "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו", "וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת", "עַד בּוֹא אֲדֹנָיו". כן יכולות צורות המקור לבוא בלי מילת יחס כלל, כמו דַּבְּרוֹ שבפסוקנו ושְׂנֹא שבפסוק הבא "וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ".

מכיוון שלצורות המקור האלה יכול להתווסף כינוי גוף חבור, נוהגים לכנותן מקור נטוי. יש שכינוי הגוף מציין את עושה הפעולה (הנושא), כגון "בְלִדְתָּהּ" – בעת שהיא ילדה. ויש שהוא מציין את מקבל הפעולה (המושא), כגון "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ" (בראשית לז, לה) – לנחם אותו.

תפקידו של הכינוי החבור – נושא או מושא – תלוי בדרך כלל במילת היחס שלפני צורת המקור: כשמילת היחס היא ל (וגם למען) הכינוי החבור הוא מושא, כגון "לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ" – לראות אותה. לעומת זאת בשאר מילות היחס הכינוי החבור הוא נושא, כגון "וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ" – כאשר היא ראתה. בגוף מדבר אף יש הבדל בין כינוי המושא לכינוי הנושא: כינוי המושא הוא בדרך כלל ־ִני, כגון "לְשָׁרְתֵנִי" (לשרת אותי), ואילו כינוי הנושא הוא ־ִי, כגון "בְּדַבְּרִי" (כאשר דיברתי). הבדל זה מתקיים גם כאשר במקום הכינוי החבור באים מושא או נושא העומדים לעצמם: "לראות את הארץ" – מושא, לעומת "כראות המלך" – נושא (שלעתים יש אחריו מושא: "כראות המלך את אסתר"). כשאין מילת יחס לפני צורת המקור הנטוי – הכינוי הוא לרוב מושא. כך בפסוקנו "וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם", ובהמשך – עם מושא העומד לעצמו – "וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ".

הפועל דיבר רגיל עם מילות היחס עִם ואֶל. לכן ראו המפרשים להסביר את הצורה "דַּבְּרוֹ", אשר ממנה משתמע המבנה 'דיבר את' (דיבר + מושא ישיר). אונקלוס תרגם "לְמַלָּלָא עִמֵּהּ", ובעקבותיו פירש רש"י "לדבר עמו"; ואבן עזרא כתב "כמו דַּבֵּר לו" ('דיבר ל־' מצוי בתנ"ך לצד 'דיבר אל' הרווח יותר). ואולם גם למבנה 'דיבר את' יש תיעוד בתנ"ך: "אֵי זֶה עָבַר רוּחַ ה' מֵאִתִּי לְדַבֵּר אוֹתָךְ" (מלכים א כב, כד); "וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם" (ירמיה א, טז). המבנה דיבר + מושא ישיר אינו חריג בלשונות שמיות קדומות. למשל אחרי הפועל הערבי كَلَّمَ (כַּלַּמַ = 'דיבר') בא מושא ישיר בכינוי חבור דרך קבע. ייתכן אפוא שהניסוח "לֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" משקף את הניסוח 'לא יכלו לדבר אותו לשלום' – דרך ניסוח שלא נשתמרה בלשון ימינו.