מִצְמוּץ מים

timeline_07

הפועל מִצְמֵץ רווח למדי בעברית כיום, ומשמעותו מוכרת לכול. זאת למשל הגדרתו במילון רב־מילים: "מִצְמֵץ – עצם את עיניו ופקח אותן במהירות ובתכיפות בתנועה לא רצונית". אולם נראה שהשימוש בפועל במשמעות זו מאוחר למדי – ומקורו אולי בהבנה מוטעית של לשון המדרש.

בפרק כד בבראשית מסופר על עבד אברהם ההולך לבקש אישה לבן אדונו בארם נהרים. הוא פוגש את רבקה ומבקש ממנה להשקותו מעט מים. אלא שהיא אינה מסתפקת במילוי בקשתו אלא שואבת מים לכל גמליו. וכך מתוארת תגובתו: "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ, מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ אִם לֹא" (פס' כא).

על המילים "והאיש משתאה לה" דרש ר' חנן מציפורין: "ממצמץ ומביט בה" (בראשית רבה פרשה ס). ההבנה הראשונית שלנו היא שהמצמוץ הנזכר כאן הוא מצמוץ העיניים, ואולם בלשון חז"ל הפועל מִצְמֵץ עניינו למצוץ, לשאוב את הנוזל מתוך מאכל מסוים. כך למשל מובא בתלמוד הירושלמי: "'כי תבֹא בכרם רֵעֶךָ ואכלת ענבים כנפשך שָׂבְעֶךָ' – וכי עלה על דעת שיאכל עצים ואבנים? מה תלמוד לומר 'ענבים'? שלא יקלף בתאנים וימצמץ בענבים" (בבא מציעא ז, ב; יא ע"ב). כלומר מותר לאדם הבא בכרם רעהו לאכול ענבים בצורה רגילה אך לא למצמץ בהם – כלומר למצוץ את המיץ שבהם ולהשליך את קליפתם.

נראה אפוא שכך יש להבין אף את דברי הדרשן בבראשית רבה. "ממצמץ ומביט בה" – פירושו שהיה העבד שותה את המים במציצות קטנות ובתוך כך מביט במעשיה של רבקה. דומה שר' חנן מפרש את המילה משתאה מלשון שתייה (רש"י על אתר מעלה את האפשרות הזו אך דוחה אותה בהסבר דקדוקי), ולפי הבנתו, השתייה נעשתה בלגימות קטנות כשהעיניים נשואות בציפייה למעשי הנערה. וכך אמנם כתב בעל "בראשית זוטא", ר' שמואל מסנות, איש ארם צובא במאה ה־13: "ממצמץ ומביט בה – כלומר שהיה מוצץ המים מעט מעט, ועם כל זה היה מסתכל בה".

משמעות זו של המצמוץ המשיכה להלך בעברית עד ימי תחייתה. כך למשל כותב ח"נ ביאליק בחיבורו "איש הסיפון": "וכשהוא לועס את אכילתו הוא מוצץ וממצמץ ומתמצה ומלקק שפתיו – ומדושן נחת", ואפשר שהפועל נתפס אף כחיקוי לקול שמשמיעות השפתיים בפעולתן.

לצד משמעות זו החלו להשתמש בפועל למצמץ גם להוראת סגירת העפעפיים ופתיחתם התכופה. נראה שלהיווצרות משמע זה סייע הפועל עָצַם בהוראת סגירת העיניים (ובמקורות חז"ל לעתים נזכר גם עימוץ העיניים, בהוראה זהה. ראו במשנה במסכת שבת כג, ה) וכן הקרבה לפועל צִמצם, שיכול להתקשר לכיווץ העיניים (ראו בפירוש "מתנות כהונה" למדרש הנזכר: "ממצמץ ומביט בה – מצמצם עיניו להביט בה היטב"). מכל מקום נראה שהשימוש במשמע המוכר לנו נסתייע מלשון המדרש: כיוון שהפועל 'ממצמץ' נדיר יחסית, הוא התקרב לפועל השכן 'מביט' ונתפס כקשור לפעולת ההבטה.

שימוש במצמוץ בהקשר הראייה אנו מוצאים במאגרי המילון ההיסטורי מראשית המאה העשרים. כך למשל כתב ביאליק בסיפורו "החצוצרה נתביישה": "ופעמים, לאחר ששלשל זה לגרונו מלוא הבקבוק יי"ש ונתבשם כל צרכו… וכשהוא ממצמץ בתוך כך בעיניים שתויות, מדושנות ושוחקות לבעלת הבית…".

לימים הלך ונשתכח השימוש במצמוץ בהקשרי אכילה ושתייה, והוא נשמע כעת בעברית אך בהקשרי ראייה.

 

כתב: יעקב עציון