עָשָׂה שַׁמּוֹת

'הרס', החריב', 'פגע פגיעה קשה'

למשל: המים שהציפו את הדירה עשו בה שמות, ורוב תכולתה כבר אינה ראויה לשימוש. 

shamotשַׁמָּה – מן השורש שמ"ם – היא מקום שָׁמֵם וחרב, כגון בדברי הנביא על בבל: "הָיוּ עָרֶיהָ לְשַׁמָּה אֶרֶץ צִיָּה וַעֲרָבָה, אֶרֶץ לֹא יֵשֵׁב בָּהֵן כָּל אִישׁ וְלֹא יַעֲבֹר בָּהֵן בֶּן אָדָם" (ירמיהו נא, מג). המילה שַׁמָּה רגילה במקרא לצד מילים אחרות מאותו השורש שמובנן דומה, כגון שְׁמָמָה ומְשַׁמָּה, וכן המילה יְשִׁימוֹן מן השורש הקרוב יש"ם. לשורש שמ"ם גם המשמעות 'חרדה', ומכאן אף 'זעזוע', 'תדהמה' ו'פליאה', כגון בביטוי 'שֹׁמּוּ שָׁמים' (בלשון המקרא גם המילה שִׁמָּמוֹן נושאת את המשמע הזה, ואילו המשמע 'שממה' נוסף לה כנראה רק ברובדי לשון מאוחרים יותר).

בלשון המקרא רגילים הצירופים 'שָׂם לשמה' ו'נתן לשמה' במובן 'החריב', והינה בתהלים מו, ט באה המילה בצורת הרבים שַׁמּוֹת במבנה שונה במקצת: "לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה', אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ". מכאן שאלה העברית החדשה את הצירוף 'שָׂם שַׁמּוֹת' – לעיתים לציון חורבן ממש ולעיתים לציון פגיעה קשה אחרת. כך למשל בתרגומו של מנדלי מוכר ספרים ל"תולדות הטבע" מאת לֵנץ מובא סיפור על אחים ידועים אשר "יצאו שניהם לרדוף אחרי אריה אחד, אשר שׂם שמּוֹת בעדריהם". באותו החיבור מנדלי משתמש לפעמים בפועל עָשָׂה במקום שָׂם, כגון בתיאור הנזק שמסב לחקלאות הדוב השחור האמריקני: "יעשה שַמוֹת בשדות תפוחי־אדמה ובחלקת חִטי־תוגרמה [= תירס] וקנה דבש [= קנה סוכר]".

על המעבר מן הפועל שָׂם לפועל עָשָׂה אין להשתומם. בכך מתקרב הצירוף 'עשה שמות בְּ' לצירופים כגון 'עשה שפטים בְּ' או 'עשה נפלאות בְּ' במבנהו ובמשמעו.

לסיום נזכיר מילה מקראית נוספת מן השורש שמ"ם: נְשַׁמָּה – צורת בינוני נקבה של בניין נפעל. ארץ נְשַׁמָּה היא ארץ חרבה, וכך למשל חוזה יחזקאל: "וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר. וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן, וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ" (לו, לג–לה).

נראה שלהתגשמות הנבואה הזאת רמזו מנסחי מגילת העצמאות:

"מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגִנים הפריחו נְשַׁמּוֹת [כלומר הפריחו שממות], החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו יישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקִדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית."