בְּעִצּוּמוֹ

'במהלכו (של)'; 'במלוא עוצמתו (של)'

למשל: 'היחסים בין המדינות נמצאים בעיצומו של משבר עמוק'; 'ההרשמה לכנס בעיצומה'.

beitzumoבספרות חז"ל אנו מוצאים את הצירוף "בעיצומו של יום" בדרשות על פסוקים שנכתב בהם "בעצם היום הזה". למשל: על יום הכיפורים נאמר "וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ" (ויקרא כג, ל). מכאן למדו חז"ל (בבלי יומא פא ע"א) "על עיצומו [ובנוסח אחר: על עצמו] של יום הוא ענוש כרת" – כלומר העונש הוא רק על עשיית מלאכה ביום הכיפורים ממש, ולא על עשיית מלאכה בַּזמן שנהגו להוסיף ליום הכיפורים בתחילתו (על פי העיקרון הדתי להוסיף מן החול אל הקודש).

המילה עֶצֶם היא ממילות היסוד המשותפות ללשונות השמיות. משמעה הבסיסי הוא כל אחד מחלקי השלד, ומכאן התגלגלה גם לציון הגוף בכללותו (במקרא בעיקר לציון קרבת משפחה כגון "אַחַי אַתֶּם, עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם"; שמואל ב יט, יג). מן השימוש הזה נשאלה המילה לציון 'גוף העניין', 'עיקר העניין', 'העניין ממש', וכך מתפרש הצירוף המקראי 'עצם היום הזה' – היום הזה גופו, היום הזה ממש.

בלשון חז"ל התפתח מאוד שימוש דומה במילה עֶצֶם עם כינויים (עַצְמִי, עַצְמוֹ וכיו"ב) במשמעות 'הדבר הזה גופו', 'הדבר הזה ממש', כגון "והפרי עצמו אסור", לצד שימושים נוספים. כך נוצר המטבע 'עצמו של יום' ובנוסח המוכר לנו יותר 'עיצומו של יום' או 'בעיצומו של יום'. מטבע זה רווח בספרות ההלכתית של ימי הביניים.

בעת החדשה השתחרר הביטוי מן ההקשר 'של יום' והחל לשמש בהקשרים נוספים, ואף מצאנו 'עיצומו של דבר' במשמעות 'מהותו של דבר'.

בימינו מטבע הלשון 'בעיצומו' נושא שני גוני משמעות העולים מרכיבי הצירוף 'בעיצומו של יום': האחד לציון זמן – 'במהלכו של', כגון "בעיצומו של התהליך"; האחר לציון חוזק ועצמה – 'במלוא עצמתו', כגון "הקרב בעיצומו". ולעתים קשה להבחין בין השניים.

מילה קרובה למטבע 'בעיצומו' בצורתה אך לא במשמעה היא 'עיצומים' – גם היא מלשון חז"ל. משמעה בספרות חז"ל הוא קנס, והיא מתגלגלת מגון משמעות אחר של השורש עצ"ם: כוח וחוזק, כגון "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז). ממשמעות זו משתלשל מובן של מריבה וּויכוח: "שניים שנתעצמו בדין" (בבלי סנהדרין לא ע"ב) הם בעלי דין הטוענים טענות זה נגד זה ומנסים לגבור זה על זה בדין, ובכתוב "מִדְיָנִים יַשְׁבִּית הַגּוֹרָל וּבֵין עֲצוּמִים יַפְרִיד" (משלי יח, יח) "מדינים" ו"עצומים" הם בעלי דין שהגורל ישבית את ריבם ויפריד ביניהם. גם המילה המקראית עצומה עניינה ויכוח ודין: "קָרְבוּ רִיבְכֶם… הַגִּישׁוּ עֲצֻמוֹתֵיכֶם…" (ישעיהו מא, כא). בספרות חז"ל 'לִגבות עיצומים' פירושו לגבות קנס, ו'עיצומים' כאן הם כנראה קיצור של 'דמי עיצומים', כלומר דמי הטענה המוטלים על הנִגְבֶּה.