פרשת תולדות – הולך וגדל או גדל והולך?

"וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד" (בראשית כו, יג)

במכתב לעיתון דבר משנת 1928 קָבַל איש הלשון יצחק אפשטיין על המשפט "הולך ונשלם קו הטיליפון למושבות כפר סבא, מגדיאל, כפר מלל, רענניה והסביבה". קוראים בני ימינו יתמהו אולי על הכתיב 'טיליפון' או על שם המושבה 'רעננִיָּה' (לימים רעננה), אך לאפשטיין הפריע סדר המילים: 'הולך ונשלם' במקום 'נשלם והולך'. שבועיים לאחר מכן יצא נגד דבריו הקורא העלום י"ח, וכעבור יותר משש שנים עדיין הדהד בעיתון הוויכוח בטור הלשון של יצחק אבינרי.

ההתלבטות בין 'הולך ונשלם' ל'נשלם והולך' מקורה בהבדל שבין לשון המקרא ללשון חז"ל. בתנ"ך המבנה הוא תמיד 'הולך ו…', למשל: "וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד" (שמות יט, יט), "וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב" (שמואל א ב, כו). לעומת זאת בספרות חז"ל מצוי המבנה ההפוך: "מְסַפֵּר והולך" (תוספתא ברכות א, יא), "פוחת והולך", "מוסיף והולך" (בבלי שבת כא ע"ב) וכיוצא בהם.

השימוש בפועל הָלַךְ לציון התמשכות הפעולה והתגברותה התגלגל כנראה מפעולת ההליכה ממש: המבנה 'הָלַךְ ו…' משמש בתנ"ך לציון הליכה שנלווית אליה פעולה כלשהי, כגון "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה" (תהלים קכו, ו). לעתים מדובר בפעולה המתגברת עם ההליכה, כגון "וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְקָרֵב" (שמואל ב יח, כה), ומשערים שמשימושים כאלה התפתח השימוש של הָלַךְ כפועל עזר המציין התגברות של פעולות בכלל.

במבנה השלם של הביטוי המקראי הפועל הָלַךְ בא פעמיים: פעם אחת כפועל נוטה (הָלַךְ, וַיֵּלֶךְ וכיו"ב) ופעם אחת בצורת מקור מוחלט (הָלוֹךְ) או בצורת בינוני (הוֹלֵךְ) – 'וילך הָלוֹךְ ו…' או 'וילך הוֹלֵךְ ו…'. במבנה המקוצר יש רק צורת בינוני, כגון "כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר" (יונה א, יא).

בלשון חז"ל אין שימוש בצורות מקור מוחלט. המבנה הוא תמיד המבנה המקוצר, והסדר כאמור הפוך: לא 'הולך ועושה' כי אם 'עושה והולך'. מדוע נשתנה הסדר? זאת אפשר רק לשער. יצחק אפשטיין הנזכר לעיל טען כי זה המבנה המתבקש מצד ההיגיון: דרכה של העברית להקדים עיקר לטפל, והרי בהקשר זה הָלַךְ הוא רק פועל עזר המצטרף לפועל העיקרי. אך נשים לב כי פועלי עזר אחרים המצטרפים אל פועל עיקרי בווי"ו החיבור באים בדרך כלל בראש: 'חזר ואמר', 'שב והודיע', 'הוסיף והקשה' 'מיהר ויצא' וכדומה. המשורר יעקב כהן אף טען שהבאת הפועל העיקרי בסוף היא המדגישה אותו יותר, שכן הפועל האחרון הוא המשאיר רושם אצל שומעו "וצלילו מַתמיד באוזן".

בימינו מדובר בשאלת סגנון בלבד. עם זאת לעתים יש מקום להעדיף את אחד המבנים, למשל כאשר בא משלים לפועל העיקרי נוח יותר 'הולך ועושה': "הולך ומגביר את חוסר הוודאות" ולא "מגביר והולך את חוסר הוודאות". לעתים פועל העזר הָלַךְ יכול ליצור דו־משמעות, כי אי אפשר לדעת אם הכוונה לפעולה מתגברת או להליכה פיזית. למשל: 'לאחר המריבה הסוערת הוא הלך והתכנס בתוך עצמו'. במקרה זה יהיו שיעדיפו לציין את התגברות הפעולה בדרך אחרת, כגון 'הוא התכנס יותר ויותר בתוך עצמו' (את משמעות ההליכה הפיזית אפשר להביע למשל על ידי חציצה בין הפועל הָלַךְ לפועל שאחריו: 'הוא הלך משם והתכנס בתוך עצמו').