Share on FacebookTweet about this on TwitterEmail to someonePrint this page

פרשת האזינו – אָזְלַת יָד

בעברית בת ימינו אנו אומרים 'אוזלת יד' לציון חולשה, חוסר אונים וחוסר פעולה. למשל: "אוזלת ידן של הרשויות בהסדרת הכביש המסוכן".

מקור הצירוף בשירת האזינו: "כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם, כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב" (דברים לב, לו). ואולם 'אָזלת יד' שבפסוק איננה צירוף סמיכות כבימינו, כי אם צירוף של פועל ושם: המילה אָזְלַת – בקמץ גדול – היא צורת עבר נסתרת של הפועל אָזַל (הלך, נגמר), והתי"ו שבסופה היא התי"ו הקדומה שנסתיימו בה פעם כל צורות הפועל של נסתרת בזמן עבר. תי"ו זו נשלה בסופי תיבות, אך נשארה בצורות בעלות הכינויים החבורים כגון יְלָדַתּוּ (ילדה אותו), אֲחָזַתְנִי (רעדה). 'אזלת יד' פירושו אפוא 'הלכה היד', 'נגמרה היד' – 'יד' במשמעות מושאלת של כוח ויכולת. משמעות הכתוב היא שהאל יושיע את עמו לאחר שיראה שאין בו עוד כוח.

כאמור, בצורה אָזְלַת שבפסוק הקמץ הוא קמץ גדול, ואם כן האל"ף נהגית בתנועת a – בדיוק כמו צורת הפועל המאוחרת יותר אָזְלָה. לעומת זאת בצירוף בן ימינו המילה 'אָזְלַת' נתפסת כשם עצם והקמץ באל"ף נהגה כקמץ קטן, כלומר בתנועת o, כהגיית שמות העצם חָכְמָה, עָרְמָה, עָצְמָה.

ועוד: לפי טעמי המקרא נכון לקרוא בשירת האזינו 'אזלת' במלעיל, כלומר בהטעמת ההברה הראשונה. קריאה זו נובעת מן התופעה המכונה 'נסוג אחור': נסיגת הטעם להברה הקודמת בהשפעת המילה התוכפת המוטעמת בראשה (במקרה זה המילה החד־הברתית יָד).