פרשת בלק – אפס קצהו

מקור הביטוי 'אפס קצהו' בפרשת השבוע, פרשת בלק. לאחר שבירך בלעם את ישראל במקום לקללם, ביקש ממנו בלק לנסות לקללם שנית – הפעם ממקום שרואים ממנו רק חלק מן העם ולא את כולו: "לְךָ נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם, אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה…" בלשון המקרא "אֶפֶס" או "אֶפֶס כִּי" פירושו 'אלא', 'אבל'. אם כן בלק אמר לבלעם כך: 'לך איתי אל מקום אחר שאפשר לראות ממנו את עם ישראל, אבל (רק) את קצהו תראה ולא את כולו". "אפס קצהו" = 'אֲבָל (אֶת) קצהו'.

בעת החדשה היה "אפס קצהו" לצירוף העומד לעצמו. המילה אֶפֶס איבדה בו את משמעה המקורי, ודבק בה המשמע של המילה הבאה – קָצֶה. מעתה "אפס קצהו" הוא קְצה קצהו, הקצה של הקצה. לשינוי זה תרמה אולי גם משמעות אחרת של המילה אֶפֶס: אַיִן, מְאוּם.