פרשת וזאת הברכה – לא כהתה עינו ולא נס לחֹה

בסוף ספר דברים מסופר כי משה רבנו מת בן מאה ועשרים שנה, ובעת מותו היה עדיין במלוא כוחו: "לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה".

תיאור היחלשות הראייה כהתכהות העניים מקורו בתפיסה המקראית שלפיה עין הרואה היטב היא עין שיש בה אור – כפי שעולה מכתובים כגון "אֹרוּ עֵינַי", "לִבִּי סְחַרְחַר, עֲזָבַנִי כֹחִי, וְאוֹר עֵינַי גַּם הֵם אֵין אִתִּי". לכן בלשון המקרא עין שאיננה רואה היטב היא עין שכהתה, כלומר נעשתה חשוכה.

את הצירוף "לא נס לֵחֹה" מקובל לפרש 'לא איבד את רעננותו', 'נשאר במלוא כוחו ומרצו'. הכתיב 'לחה' בה"א הוא כתיב קדום המשקף את הה"א שהייתה בְּכינוי הנסתר המקורי: סיומת ־ָהוּ שהתקצרה לסיומת ־וֹ. כתיב זה מתועד בעוד כמה מקומות, למשל בברכת יעקב ליהודה: "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה" (=העַיִר שלו). אף יש צורות שבהן השתמרה הסיומת בה"א עיצורית ממש, למשל פִּיהוּ, ביקשתיהו.