מה משמעותה של המילה 'עטין'?

timeline_05

כיום המילה עטין משמשת בהוראת איבר ההנקה של הבהמה, אך בימי הביניים היא התפרשה גם באופן אחר.

מוטיב מקובל בשירת החול של משה אבן עזרא,[1] כמו גם של בני דורו בספרד, הוא תיאור המעונות העזובים של האוהבים שנדדו ואינם. כך למשל הוא מלין בשיר "שַׂבְתִּי וְתַלְתַּלֵּי זְמָן לֹא שָׂבוּ":[2]

"…אֶצְעַק וְאֵיכָה אִלְּמִים לִי יַעֲנוּ / אֶקְרָא וְאֵיכָה חֵרְשִׁים יִקְשָׁבוּ
הִתְנַכְּרוּ אֵלַי לְבַד מִמֶרְקְחֵי / בָשְׂמֵי מְעוֹנֵיהֶם אֲשֶׁר עָזָבוּ".

המשורר מתאר את המעונות שבעבר מלאו אהבה וידידות – ועתה הם עזובים. הוא צועק ומדבר אל העצים ואל האבנים, אך אלה אילמים וחירשים ואינם שומעים את קולו. רק ריח הבשמים שהותירו אחריהם האוהבים עדיין נישא באוויר.

הנוסח שהובא כאן לקוח ממהדורת שירי רמב"ע שהוציא לאור הרב פרופ' חיים ברודי. ברם בכתבי היד של השיר הנוסח של הצלעית האחרונה הוא: "בשמי עטיניהם אשר עזבו". בביאורו מביא ברודי שבכתבי היד נכתב אומנם "עטיניהם", אך הוא מתקן מדעתו למילה "מעוניהם", וכך נהג אף בשירים אחרים במהדורה.[3]

צילום מתוך דיואן ר' משה אבן עזרא, כתב יד גינצבורג 1332, מוסקבה, המאה הי"ד–ט"ו: "אצעק ואיכה אלמים לי יענו / אקרא ואיכה חרשים יקשבו // התנכרו אלי לבד ממרקחי / בשמי עטיניהם אשר עזבו"

צילום מתוך דיוואן ר' משה אבן עזרא, כתב יד גינצבורג 1332, מוסקבה, המאה הי"ד–ט"ו: "אצעק ואיכה אלמים לי יענו / אקרא ואיכה חרשים יקשבו // התנכרו אלי לבד ממרקחי / בשמי עטיניהם אשר עזבו"

במהדורת השיר המותקנת במאגרי המילון ההיסטורי הותרנו את נוסח כתבי היד על כנו.

המקור במקרא

המילה עטין מופיעה פעם יחידה במקרא בספר איוב. איוב מתאר את גורלם של הבריות – אשר חלקם מתים בעודם בטובה וחלקם נפטרים מן העולם בצער:

זֶה יָמוּת בְּעֶצֶם תֻּמּוֹ כֻּלּוֹ שַׁלְאֲנַן וְשָׁלֵיו. עֲטִינָיו מָלְאוּ חָלָב וּמֹחַ עַצְמוֹתָיו יְשֻׁקֶּה.
וְזֶה יָמוּת בְּנֶפֶשׁ מָרָה וְלֹא אָכַל בַּטּוֹבָה. יַחַד עַל עָפָר יִשְׁכָּבוּ וְרִמָּה תְּכַסֶּה עֲלֵיהֶם (איוב כא, כד).

התרגום הארמי לאיוב מביא תחת המילה ועטיניו את המילה ביזוהי, ולפיו העטין הוא השָׁד; אך היו שפירשו על פי הערבית שהעטין הוא מקום המרבץ של הגמלים והצאן ליד המים (عَطَن בערבית). כך כתב למשל ר' יונה אבן ג'נאח ב"ספר השרשים" שלו בשורש עט"ן:

'עטיניו מלאו חלב' – העטינים אצל הערב [= בני ערב] הם מקומות קיבוץ הגמלים על המים וזולתם. כלומר, מרוב חלב בקרו וצאנו מלאו עטיניו חלב, כענין ארץ זבת חלב ודבש.[4]

מן הערבית לשירת ימי הביניים

את מוטיב המעונות העזובים אימצו משוררי ספרד מן התרבות הערבית, ולפיכך סביר בהחלט להניח שרמב"ע השתמש במילה עטין על פי ההוראה הערבית, ושיבצהּ בשירי התלונה שלו על נדידת אוהביו ממקומות משכנם.

לא רק בשירה

שימוש במילה עטין שלא בהוראת איבר אלא 'כלי המשמש לחליבה', מעין 'דלי' (בדומה למילה מעטן המתועדת בלשון חז"ל ופירושה כלי המיועד לצבירת זיתים ושמנם), נמצא לא רק בלשון השירה. ר' שלמה בן צמח דוראן, שנולד בספרד ועבר לצפון אפריקה, כותב בספר השו"ת שלו (חלק ג סימן קמג):

וכבר העידו לי כי אחר שחולבין הגמל ונשאר בעטין לחלוחית ממנו חולבין בו בהמה טהורה, ומתערב חלב טמא האסור מן התורה עם חלב טהור.

העטין המוזכר כאן הוא כמובן הכלי שבו נאסף החלב בעת החליבה, ולא איבר הבהמה עצמו.[5]

בעברית בת ימינו

מכל מקום מראשית העברית החדשה שימשה המילה עטין רק על פי ההבנה שמדובר באיבר ההנקה של הבהמה. כך עולה ממילוני התקופה, וכך למשל כתב ד"ר ישראל פרנקל בספרו שומר הבריאות (ורשה, 1890), המותקן במילון ההיסטורי:

יש אשר חלב פרה אחת לא ידמה תמיד זה לזה בערך השומן, והדבר תלוי במאכל הפרה… וגם בזה אם הוא החלב הנחלב בתחילת החליבה או בסופה (זה שבסופה הוא מרובה בשומן, יען כי גם בעטיני הפרה עולה חמאת החלב למעלה ויוצאת באחרונה).

כתב: יעקב עציון

[1] נולד במאה האחת עשרה בגרנדה והיה משורר, פייטן ופילוסוף.
[2] משה אבן עזרא, שירי החל, יוצאים לאור על ידי חיים בראדי, ברלין תרצ"ה, עמ' כט–ל.
[3] ראו בשירים שסימניהם קמ"ג, קמ"ד, קמ"ט.
[4] כך פירש גם ר' אברהם אבן עזרא בביאורו לאיוב שם: "עטיניו – בלשון ישמעאל המקום שיברְכו עליו הגמלים על המים".
[5] וראו את פירוש הרשב"ץ באיוב שם על המילה "עטיניו": "הוא מלשון רז"ל מעטן, מקום שנתקבץ שם השמן בבית הבד, וכן נקרא בלשון ערבי כלי שחולבין, והוא רמז אל השדים, וכן תרגמו המתרגם".