מה מקורה של המילה ‘עכשיו’?

מן העבודה במילון ההיסטורי

המילה עכשיו מזדמנת בפעם הראשונה במקורות העבריים שהגיעו אלינו במגילות מדבר יהודה. במגילה 4ק.225 המכוּנָה “סיפורי תורה” מסופר על המלאכים הצופים בעקדת יצחק. מלאכי הקודש הטובים רואים את המתרחש ובוכים, ואילו מלאכי המַשׂטֵמה הרעים שמחים ואומרים שיצחק “עכשו יאבד”.

מקור המילה עכשיו אינו מבורר די הצורך. עם זאת נראית דעתו של זאב בן־חיים^[1] כי מקורהּ בכיווץ הצירוף עד כשהוא. הצעתו מבוססת על מציאוּת הצירוף עַד כַּדּוּ באותו משמע בארמית דאז. כַּדּוּ הארמי אינו אלא כיווץ של כדהוא, המקביל בדיוק לכשהוא בעברית. אם כן מתוך שגרת הדיבור קיצרו הדוברים את תואר הפועל עד כשהוא לעכשיו. הא כיצד?

באמצע הצירוף עד כשהוא נוצר רצף עיצורים הקשה להגייה שוטפת,^[2] מה שגרם להיעלמות הדל”ת; בשטף הדיבור התקצרו התנועות, וגם הה”א אבדה, כמו במילה אָבִיו (לעומת אָבִיהוּ). כך נוצרה הצורה עַכְשָׁו.

ומאין הגיעה היו”ד למילה?

גם בצורה המקורית (עד כשהוא) וגם בצורה המכווצת (עכשו) מעולם לא הייתה יו”ד עיצורית. ואומנם במגילות מדבר יהודה המילה כתובה עכשו (ללא יו”ד); וזה גם כתיב נפוץ למדי בכתבי היד של ספרות חז”ל. עם זאת בכתבי יד טובים רבים מוצאים את התיבה כתובה ביו”ד (עכשיו), כמקובל גם בעברית של ימינו. הכתיב ביו”ד של מילה זו ושל המילים המעטות האחרות המסתיימות ב־ָו (כגון סְתָו) נובע מהיקש לכתיב של צורות ריבוי שאליהן נוסף כינוי חבור לנסתר, כגון סְפָרָיו, יְלָדָיו, שבהן היו”ד משקפת את סופית הריבוי העברית הסדירה. בלי ניקוד הקורא רגיל להבחין בעזרת היו”ד בין הכינוי לרבים בווי”ו עיצורית (ילדיו) לכינוי ליחיד בתנועת o (ילדו), וכך הכתיב ביו”ד של מילים כמו עכשיו, סתיו עוזר לקורא להבין שהווי”ו עיצורית היא.

 

כתב: ד”ר אלכסיי יודיצקי

_______________________________

[1] ז’ בן־חיים, “צורת הכינויים החבורים ־ךָ, ־תָ, ־הָ במסורותיה של הלשון העברית”, ספר שמחה אסף, בעריכת מ”ד קאסוטו ואחרים, ירושלים תשי”ג, עמ’ 95.

[2] אפשר להביע את ההגייה המשוערת של הצירוף בכתב הלטיני כך: ʻadkǝšahū. הנחנו כי מילית הזיקה ש־ מוּנעת בתנועה /a/, ואכן במקרא ובכתבי היד הטובים של מקורות חז”ל המילית הזאת מנוקדת לפעמים בפתח (או בקמץ לפני גרונית), כגון שַׁקַּמְתִּי (שופטים ה, ז), שָׁאַתָּה (שופטים ו, יז).