איך מטאטאים בעברית?

metateהמטאטא והיעה הם מכְּלֵי הניקוי השימושיים ביותר בכל בית, ואנו נשאלים לעתים על מקור שמותיהם ועל הפעלים הקשורים בהם.

מטאטא

המילה מַטְאֲטֵא מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד – בנבואת פורענות על ממלכת בבל: "וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד… וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (ישעיהו יד, כב–כג). זיהויו של המטאטא עם הכלי המוכר לנו כיום בשם זה מקובל מאוד, ומוכר כבר מספרות חז"ל (ראו בנספח). יש שהציעו לקשור את השורש המרובע טאט"א אל המילה טִיט: כשם שבלשון חז"ל הפועל דִּשֵּׁן מציין את סילוק הדשן מן המזבח, אפשר שהפועל לטאטא ציין ביסודו את סילוק הטיט ומכאן ניקוי של אבק וכדומה.

טיאטא וטיאט

בפסוק מישעיהו ראינו את הפועל טֵאטֵא – בצירי ובא' נחה. אך בלשון ימינו רווחת ההגייה בתנועת i בט' הראשונה. לפיכך קבעה האקדמיה את הניקוד על דרך השלמים: טִאְטֵא או טִאֲטֵא (בלי ניקוד טיאטא). שם הפעולה הוא טִאְטוּא או טִאֲטוּא (בלי ניקוד טיאטוא).

לצד אלו קיים הפועל המקביל טֵאֵט (בלי ניקוד טיאט). הפועל נוצר בפיוט הארץ־ישראלי הקדום על ידי קיצור השורש המרובע טאט"א. הפועל טיאט משמש בלשון ימי הביניים, למשל בפירוש רש"י לתורה ולתלמוד. בעברית בת ימינו שבנו לטאטא את הבית כבמקרא, אך הפועל טיאט עודנו חי בלשון הספרות.

כיבוד הבית

בלשון חז"ל לא טיאטאו את הבית אלא כיבדו אותו: "בית שמאי אומרים מכבדין את הבית ואחר כך נוטלים לידים, ובית הלל אומרים נוטלין לידים ואחר כך מכבדין את הבית" (משנה ברכות ח, ד). יש המשערים שכיבד במשמע 'טיאטא' קשור לכבוד ומשמעו היסודי "נהג כבוד במקום על ידי שניקה וסידר אותו" (אבן־שושן). אך מקובל יותר לקשור זאת למילה מַכְבֶּדֶת (או מַכְבֵּד) הנזכרת כמה פעמים בספרות חז"ל במשמעות 'מטאטא'. מכבדת היא ביסודה ענף התמר שעליו יש פרחים ואחר כך פרות, ונראה שבימי חז"ל היא שימשה מטאטא. הענף הזה נקרא מכבדת אולי על שום היותו כבד מפרות. הפועל כיבד במשמעות 'טיאטא' משמש עד היום בלשון הספרותית.

יעה

כמו המטאטא, גם המילה יָעֶה התגלגלה אלינו מן המקרא. צורת הרבים יָעִים נזכרת כמה פעמים בתיאור כלי המשכן והמקדש: "וַיַּעַשׂ אֶת כָּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ: אֶת הַסִּירֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקֹת אֶת הַמִּזְלָגֹת וְאֶת הַמַּחְתֹּת…" (שמות לח, ג). לפי אונקלוס, רש"י ואחרים 'יעים' הם מגרפות שהסירו בהן את הדשן מעל המזבח. גם לפי פרשנויות אחרות מדובר בכלי כלשהו לסילוק פסולת או גחלים, למשל אֵת או מטאטא. בספרות ההשכלה השתמשו במילה יעה בעיקר במשמע 'אֵת', ובימינו התקבע המשמע 'כף לאיסוף אשפה או פסולת'. ממילונים ישנים אפשר ללמוד שהייתה בעבר התרוצצות בין הצורות יָעֶה ויָעָה, ובמחקר המקרא אף יש ששחזרו את צורת היחיד יָע. בנבואת ישעיהו נזכר הפועל יָעָה שמשמעו כנראה 'גרף': "וְיָעָה בָרָד מַחְסֵה כָזָב, וְסֵתֶר מַיִם יִשְׁטֹפוּ" (כח, יז). בלשונות שמיות אחדות יש שורשים מקבילים שמשמעם 'שטף', ובערבית השורש וע"י מציין בין השאר איסוף.

נספח: לא ידעו חכמים מהו מטאטא

על פי המסופר בתלמוד הבבלי לא ידעו חכמים את פירוש הכתוב "וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד", והצליחו להבינו בזכות שפחתו של רבי, הוא רבי יהודה הנשיא:

לא הוו ידעי רבנן מאי "וטאטאתיה במטאטא השמד". יומא חד שמעוה לאמתא דבי רבי דהוות אמרה לחבירתה: "שקולי טאטיתא וטאטי ביתא" [לא היו יודעים חכמים מהו "וטאטאתיה במטאטא השמד". יום אחד שמעו את השפחה של בית רבי שהייתה אומרת לחברתה: 'קחי מטאטא וטאטאי את הבית"].

סיפור זה מובא בתלמוד הבבלי פעמיים (ראש השנה כו ע"ב, מגילה יח ע"א), ובשתיהן הוא משולב ברצף סיפורים על מילים שלמדו חכמים מפי שפחתו של רבי: הם לא הכירו את הצמח חֲלַגְלוֹגוֹת הנזכר במשנה, עד ששמעוה אומרת לאדם שהתפזרו החלגלוגות שנשא "עד מתי אתה מפזר חלגלוגותיך"; הם לא ידעו את פירוש המילה "סירוגין" שבהלכות קריאת מגילה, עד שכאשר נכנסו לבית רבי קבוצות־קבוצות שאלה אותם "עד מתי אתם נכנסין סירוגין סירוגין"; הם לא הבינו את הפסוק "סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ", עד ששמעוה אומרת לאדם שהיפך בשערו "עד מתי אתה מסלסל בשערך".

סיפורים אלו אהובים על שוחרי העברית, כי הם מדגימים איך יישם רבי את העדפתו לשפה העברית על פני הארמית – העדפה המוכרת מאמרתו "בארץ ישראל לשון סורסי למה? או לשון הקדש או לשון יונית" (בבלי ב"ק פג ע"א; סוטה מט ע"ב), כלומר בארץ ישראל אין צורך בארמית, כי מוטב שהיהודים ידברו בינם לבין עצמם עברית ואילו עם אחרים הם ממילא מדברים יוונית. בביתו של רבי אכן דיברו עברית, ולכן שפחתו ידעה את פירושן של מילים עבריות טוב יותר מחכמים.

אך במילה 'מטאטא' – שלא כבשאר המילים שבסיפור – דברי השפחה מובאים בארמית: "שקולי טאטיתא וטאטי ביתא". וכבר הראה אליעזר בן־יהודה במבוא הגדול למילונו שחז"ל השתדלו מאוד למסור דברים בלשונם המקורית – אם עברית ואם ארמית. נראה שיש בזה חיזוק להשערת חוקרי התלמוד כי הגרסה המקורית של הסיפור היא זו שבתלמוד הירושלמי (מגילה ב:ב, עג ע"א). לפי המסופר שם באו חכמים לרבי לשאלו שלוש שאלות: מה פירוש 'סירוגין', מה פירוש 'חלגלוגות', והאם מכריעים מי גדול ממי על פי הגיל או על פי החכמה. אך בטרם הגיעו אליו קיבלו מענה משפחתו: היא הורתה להם להיכנס לפי גילם, שאלה אותם "עד מתי אתם נכנסים סירוגין סירוגין", ואמרה לאחד מהם "נתפזרו חלגלוגותיך" וביקשה משכנתה מטאטא כדי לאספן. ייתכן אפוא שהמילה 'מטאטא' השתרבבה לרצף הסיפורים שבתלמוד הבבלי בגלל טיאטוא החלגלוגות, ולא מפני שלא ידעו את פירושה. על פי זה בהקשר המקורי לא הייתה חשיבות לציטוט המדויק של הדברים בעניין המטאטא, ולכן הם נמסרו בארמית – לשון התלמוד.