משלוח מנות
אחד המראות האופייניים לימי הפורים הוא ילדים מחופשים נושאים משלוחי מנות. אך אם נרצה לנסח זאת בלשון מקראית, נאמר שהם נושאים מנות.
בלשוננו היום רגילים לכנות בשם ‘משלוח מנות’ את מארז המטעמים הנשלחים לחג, כגון ‘קיבלנו משלוח מנות מהודר’. ואולם משמעו המקורי של הצירוף ‘משלוח מנות’ הוא פשוט שליחת מנות – ככתוב במגילת אסתר (ט, כב): “לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים”.
המנהג לשלוח מנות של אוכל בחג נזכר גם בספר נחמיה, אך דווקא בהקשר של ראש השנה: “לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ…” (ח, י). ‘לאין נכון לו’ פירושו ‘למי שאין ידו משגת’, ומכאן ששליחת המנות המתוארת כאן קרובה יותר למצווה אחרת של חג הפורים – מתנות לאביונים. אך כפי שראינו לעיל, במגילת אסתר אלו שני עניינים נפרדים.
ומה הן מנות? המילה מָנָה קשורה לפעולת המנייה (ספירה) ומשמעותה ‘חֵלֶק’. במקרא היא מציינת לרוב אוכל שהוא חלק מן הזבח: “וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת, וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם…” (שמואל א א, ד–ה). אך במשלוחי המנות שבאסתר ובנחמיה המנות כבר אינן חלקים של זבח אלא דברי מזון בכלל. וגם בימינו יש מנות בתחום המזון: מנה ראשונה, מנה עיקרית, והטעימה מכולן – המנה האחרונה.
