ממתי מאמתים בעברית?

timeline_02

הפועל אִמֵּת נגזר כמובן מן המילה אֱמֶת, אך אין הוא ותיק בלשוננו כמוה. בעברית העתיקה משמשים תחתיו פעלים מן השורש אמ"ן. כך למשל אמר יוסף השליט במצרים לאֶחיו כאשר האשימם בריגול: "ואת אחִיכם הקטֹן תביאו אלי, וְיֵאָמְנוּ דבריכם ולא תמותו" (בראשית מב, כ). "וְיֵאָמְנוּ דבריכם", כלומר תתאמת טענתכם שאינכם מרגלים. לאמיתו של דבר, אף המילה אֱמֶת נוצרה משורש זה עצמו – אמ"ן – בתוספת תי"ו הנקבה; אלא שהנו"ן המקורית הידמתה לתי"ו שאחריה ונבלעה בה. ואומנם בעקבות הידמות הנו"ן נמצא בנטיית המילה אֱמֶת דגש חזק בתי"ו (למשל אֲמִתּוֹ). בהיעדר אות השורש השלישית החלה עם הזמן תי"ו הנקבה של אֱמֶת לשמש אחד מעיצורי השורש. כך בראו כותבי העברית בימי הביניים שורש חדש – אמ"ת ­– וגזרו ממנו את הפועל אִמֵּת ופעלים נוספים. העדות הבטוחה הראשונה שנרשמה במילון ההיסטורי לפועל מן השורש אמ"ת בבניין פיעל היא בתשובות תלמידי מנחם בן סרוק על השגות דונש בן לברט (המחצית השנייה של המאה העשירית לסה"נ).

השימוש בפעלים שזיקתם למילה אֱמֶת שקופה וברורה רווח מאוד בלשון שבתחום השפעתה של הערבית – כפי שהעיד במפורש שמואל אבן תיבון, מגדולי המתרגמים בימי הביניים מערבית לעברית. וכך כתב בנספח המלווה את תרגומו למורה נבוּכים של הרמב"ם:

ואלו המִלות הזרות אשר נצטרך אליהם, הם מינים חלוקים […] והמין השלישי: מִלות נמצאות בלשוננו מהם השם לבד, ואנחנו בנינו ממנו בניָנים או תארים לפי צרכיו, כ'מאמת' ו'יתאמת' שגזרנו ממִלת 'אמת', נמשכים אחר לשון הערבי, שיבנה מן המִלה שהוא בלשונם במקום 'אמת' [כלומר מן המילה הערבית حقيقة] בניָנים.

אולם אותה התופעה מתגלה גם במקומות אחרים. כמאה שנים לפני אבן תיבון השתמש בפעלים כאלה פרשן המקרא הגדול ר' שלמה בן יצחק (רש"י), למשל: "נאמן לְאַמֵּת דבריי" (שמות ו, ג). כך נמצא גם ביוצר לפסח "אצלתיך קנויתי" של הפייטן הצרפתי בנימין בן שמואל, שקדם לרש"י דור אחד: "רדומי עפר בעודדי תְּאַמְּתִי ותעידי". גם את השימושים האלה אפשר להסביר כהשפעת השפה המדוברת – הצרפתית העתיקה במקרה הזה – שבה התקיימו זה לצד זה השם veror והפועל averer; אך לא מן הנמנע לראות בהם תוצאה של חשיפה למקורות ספרותיים מן המזרח ומספרד או אף התפתחות לשונית פנימית. בין כך ובין כך יש בהם כדי להעיד על חיותה של הלשון העברית גם לאחר שפסקה מלהתקיים בדיבור.

 

כתב: אריאל שוה