עברית – על שמה של לשוננו

al shma shel leshonenuשם השפה עברית נגזר משם הייחוס המקראי עברי. שם ייחוס זה מופיע בתנ"ך שלושים וארבע פעמים. הוא מוכר בעיקר מסיפורי יוסף ושעבוד מצרים, וכן מן הצירוף 'עבד עברי'. החוקרים חלוקים בשאלה אם הכינוי עברי יוחד לישראל או שציין את כלל עמי כנען.

הראשון המכונה בתנ"ך עברי הוא אברהם (בראשית יד, יג). בבראשית רבה מא, יג הוצעו כמה הסברים לכינוי עברי, ובין השאר הוצע לקשור אותו לצירוף עבר הנהר או לדמותו של עֵבֶר – מאבותיו של אברהם (בראשית יא, יד). שני הסברים אלו נזכרים גם בדברי פרשנים וחוקרים. במחקר המודרני היו שהציעו לזהות את העברים עם קבוצת נוודים המכונה ח'בירו או עפירו הנזכרת בתעודות עתיקות, כגון מכתבי אל־עמארנה ותעודות מארי. ואולם רבים מתנגדים לזיהוי הזה, בין השאר משום שהתיאורים בתעודות מתאימים יותר למעמד חברתי ולא לקבוצה אתנית.

שם השפה עברית אינו נזכר בתנ"ך כלל. בספר מלכים ובספר ישעיהו מובא נאומו הידוע של רבשקה האשורי נגד חזקיהו מלך יהודה. אנשי חזקיהו לא רצו שהעם ישמע את דברי הנאצה וביקשו מרבשקה לדבר ארמית: "דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים [=מבינים] אֲנָחְנוּ, וְאַל תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחֹמָה" ( מלכים ב יח, כו; ישעיהו לו, יא). שמה הקדום של לשוננו הוא אפוא יהודית – לשונה של ארץ יהודה. שם זה מופיע גם בנחמיה יג, כד: "וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם". שם מקראי נוסף המכוון כנראה לעברית הוא שְׂפַת כְּנַעַן (ישעיהו יט, יח).

השם עברית עולה לראשונה בספרות בית שני, והעדויות המוקדמות ביותר הגיעו לידינו דרך שפות אחרות. ספר היובלים, מן הספרים החיצוניים, נכתב במקורו בעברית, אך השתמר במלואו רק בגעז (לשון שמית שדוברה באתיופיה) – כנראה בתיווך של גרסה יוונית. בפרק יב פסוק 26 מסופר כי האל לימד את אברהם לדבר ᶜabrāyǝsṭ – כלומר עברית. מקור קדום נוסף שנזכר בו השם עברית הוא ההקדמה לגרסה היוונית של ספר בן סירא בתרגום נכדו של המחבר – ושם המילה מופיעה בצורתה היוונית ἑβραϊστὶ. גם בחיבורים יווניים מאוחרים יותר מתקופת הבית השני וגם לאחריה שמה של לשון היהודים נגזר משם הייחוס עברי, ומן היוונית התגלגל שם זה לכל לשונות אירופה. בברית החדשה ובמקורות נוספים עברית היא לשון היהודים בת התקופה, וככל הנראה הכוונה דווקא לארמית.

בספרות חז"ל הכינוי הרווח ללשוננו הוא לשון הקודש, ואילו המילה עברית מציינת בה בעיקר את הכתב העברי הקדום (לעומת 'אשורית' – הכתב המרובע המוכר לנו כיום). במקומות אחדים במשנה ובתלמוד עברית היא שם של שפה, אך נראה שלא תמיד הכוונה לאותה השפה. במשנת ידיים ד, ה נאמר: "תרגום שבעזרא ושבדניאל מטמא את הידים. תרגום שכתבו עברית ועברית שכתבו תרגום וכתב עברי אינו מטמא את הידים…". מכיוון שבספרים עזרא ודניאל יש חלקים הכתובים ארמית ויש הכתובים עברית, ברור שעברית כאן משמעה כבלשון ימינו ותרגום משמעו ארמית. לעומת זאת בברייתא המובאת בבבלי מגילה יח ע"א נאמר: "קראה [את מגילת אסתר] גיפטית, עברית, עילמית, מדית, יוונית – לא יצא", ובברייתא המובאת מיד אחר כך: "גיפטית לגיפטים. עברית לעברים, עילמית לעילמים, יוונית ליוונים – יצא". בברייתות אלו עברית מופיעה ברשימה אחת עם לשונות הלעז, ואכן מקובל להסביר שאין הכוונה לעברית שלנו אלא לשפה אחרת. רש"י פירש "לשון עבר הנהר", ויש הסוברים שהכוונה לארמית שדיברו בה היהודים.

בספרות ימי הביניים שמה העיקרי של לשוננו הוא לשון הקודש, אך גם השם עברית משמש בה לא מעט. פה ושם מצויים גם השמות לשון עברייה, לשון העברים וכן לשון עֵבֶר – לשונו של האיש עֵבֶר. בספר הכוזרי מאת ר' יהודה הלוי בתרגום יהודה אבן־תבון נאמר: "שהיא לשון עבר ובעבורו נקראת עברית, מפני שנשאר עליה עת הפלגה ובלבול הלשונות" (מאמר ב, סח).

בתקופת התחייה הלאומית הלך וגבר השימוש בכינוי עברית לציון השפה – אולי בהשפעת שמה בלשונות אירופה. השם עברית השתלב היטב בעולם המושגים הציוני, ועמו שם התואר המקראי עברי: "עברי דבר עברית", "עבודה עברית", "היישוב העברי" ועוד. הכינוי לשון הקודש הלך ונדחק – אם בשל אורכו ואם בשל אופיו הדתי, וכיום הוא משמש בעיקר בחוגים חרדיים לציון לשון המקורות, ובפרט לשון המקרא, לעומת העברית החדשה. שימוש זה בצירוף לשון הקודש רגיל בעיקר ביידיש.

שמה הקדום של לשוננו – יהודית – מציין כיום דווקא את לשונות היהודים שאינן עברית: ערבית־יהודית, ספרדית־יהודית, וכמובן יידיש שפירושה 'יהודית'. שינוי המשמעות הזה נובע מן השינוי שחל בשם הייחוס יהודי בתקופת הבית השני: משם תואר שמשמעו 'בן ארץ יהודה' לשם תואר שמשמעו 'בן לעם ישראל ולדת ישראל'.